להתעלם.

שני דברים חשובים למדתי בסוף השבוע האחרון. הראשון – לדחות טיפולים רפואיים שקשורים לשיניים לרגע האחרון זה אף פעם, אבל אף פעם, לא רעיון טוב. השני – אני ממש לא יודע להתמודד עם כאבים חזקים.

לפני כשנה וחצי גילה רופא השיניים שלי כי אחת משיניי התחתונות, אותה שן בה עברתי לפני אי אילו שנים טיפול שורש, לא ממש נמצאת בקו הבריאות. “השורש סדוק. אי אפשר לתקן. צריך לעקור”, הוא אמר. לעקור? בחיים שלי לא עקרו לי שן. למעשה, בחיים שלי לא עקרו לי אף איבר מהגוף (קצוות של ציפורניים זה לא נחשב). הרופא כנראה ראה שאני מתחיל לרעוד, אז הוא הרגיע. “זה לא חייב להיות מיידי. אם אתה מרגיש טוב, אין טעם לעקור עכשיו. אבל מתישהו זה יתחיל לכאוב, ואז לא תהיה ברירה”. כמה שהוא צדק.

הכאבים התחילו ביום רביעי. אני כבר מכיר את זה. אחת למספר שבועות השן המדוברת עושה פוזות, מזכירה לי שהיא קיימת, שולחת גלים של כאב כל פעם כשמנסים ללעוס איתה. אבל הפעם הכאבים לא הסתיימו, כהרגלם, כעבור כמה שעות, והתחילו להציק כם בשגרת היומיום, ולא רק בזמן לעיסות. ביום שישי כבר לא יכלתי לסבול יותר, ולחכות ליום ראשון לא נראה כמו אפשרות ריאלית, אז מצאתי בעזרת ההורים מרפאת חירום שפתוחה 24 שעות ביממה, ויצאנו במהרה לכיוון כיסא הרופא המבעית. “אתה מפחד?” שאלה אותי אהובתי כשהתקשרתי להודיע לה שהגיע הזמן להפרד מהשן. “אני בעיקר רוצה שיוציאו לי אותה כבר, שאני אוכל לדרוך עליה ולשרוף אותה”, עניתי. כמה שנאתי אותה באותם רגעים (את השן. לא את האהובה).

כשעה וחצי והליך עקירה כירורגי אחד מאוחר יותר, השם הארורה סוף סוף היתה בחוץ. אבל אם חשבתי שבזה הסתיימו צרותיי, כמובן שטעיתי. אני אפילו לא מדבר על השתלת השן החדשה שתגיע בעוד כמספר חודשים וודאי לא תהיה תענוג גדול, אלא על הכאבים הגדולים שהחלו להופיע לי בפה ברגע שהשפעת זריקות ההרדמה בפה חלפו. אם חשבתי שהכאב של לפני העקירה היה בלתי נסבל, גיליתי שהכאב שאחריה הוא גיהנום אמיתי.

שם הבנתי שאני לא מתמודד טוב עם כאבים. התפתלתי בכאבים על הספה, מלמלתי כל מיני דברים לא ברורים, בלעתי משכחי כאבים בלי סוף, קפאתי מקור, אני חושב שאפילו ירדו כמה דמעות. חוסר אונים כזה, שכל כך כואב ואין שום דבר לעשות נגד זה לא עשה לי טוב. אני מלא הערכה לאנשים שסובלים מכאבים בתדירות יותר תכופה ממני, כל מיני חולים ומסכנים. אני לא יודע איך הם מסתדרים. כך או כך, הכאב הרציני עבר אחרי בערך שעתיים, שנראו לי בזמנו כמו נצח. כאבים קטנים עדיין מגיחים מדי פעם, והדלקת שהסתתרה לה מתחת לשן הראתה את אותותיה עם כמה ימים של חום וכאבי ראש, אבל בגדול אני מודה שהגרוע מאחוריי. או ככה לפחות חשבתי, עד שפתחתי היום בבוקר עיתון, להתעדכן בכל מה שקרה בארץ הזאת בזמן שהייתי עסוק בלהיות מסכן.

וזה לא שקרה יותר מדי. סתם, ימים שגרתיים כאלה. משבר קואליציוני, קיצוץ תקציבים, ח”כים רבים, ליברמן מאיים, נסראללה מפחיד, שביתות, עליות מחירים, ynet מפרסמים את עמוד הפייסבוק שלהם, על שלום אין בכלל על מה לדבר. אתם יודעים, הדברים הקטנים והמלחיצים האלה, שגורמים להרהר בעתיד של ארצנו הנהדרת, אם בכלל יהיה כזה. הימים האלה היו ניתוק מוזר מכל הפוליטיקה הזאת, כל האקטואליה הזאת. למספר שעות לא יכלתי לחשוב על שום דבר חוץ מהכאב הזה שפועם לי בתוך הפרצוף. האמת? אולי עדיף ככה.

עד לפני כחצי שנה, הייתי מנוי מאושר ל”הארץ”. תקראו לי שמאלן, אבל הארץ הוא האהוב עליי מהעיתונים היומיים. ואז, יום אחד, למרות שהייתי מרוצה מהעיתון, החלטתי שאני רוצה לבטל את המנוי. הסברתי לנציגת השירות שאני דווקא מרוצה מהתוכן, אבל שילוב של חשבון בנק שמצטמצם מחודש לחודש וחוסר זמן לקרוא את העיתון כל יום (ברוב הימים באותה תקופה לא היה לי זמן להוציא את העיתון מהשקית בה הוא הונח על סף ביתי בבקרים) גרמו למנוי לא ממש להשתלם לי באותה תקופה. “אני אוכל לעשות משהו כדי שתשאיר את המנוי?” שאלה אז נציגת השימור. “אם תשכנעי את הבוס שלי שיתן לי 500 שקלים תוספת לחודש, אני אשאר”, עניתי. היא לא הצליחה.

במהלך הימים העוקבים זכיתי לאי אילו שיחות טלפון מכל מיני נציגי שימור של “הארץ”. כמו כל נותני השירות בארץ, גם בעיתון שמכנה את עצמו “לאנשים חושבים” חושבים שלחץ בלתי מתון + רגשות אשמה + הטרדות טלפוניות חוזרות ונישנות הן אסטרטגיה לגיטימית להפעלה על לקוחות. הסברתי אז שוב ושוב שאיני מתכוון לחדש את המנוי ושאני לא אחד מאותם אנשים שביקשו לבטל רק בשביל לקבל הטבה במחיר. הסברתי ובקשתי שיעזבו אותי לנפשי, שימחקו את הטלפון שלי מהמאגר שלהם ושכשארצה לחדש את המנוי בעתיד אתקשר בעצמי.

אך נציגי שימור כנציגי שימור לא טובים בלהקשיב ללקוחות שמולם, הם טובים רק בלדבר, ולשכנע, ולעשות “רגשי” ולמכור. למכור למכור למכור. לפני כמה דקות התקשרה אליי נציגת מכירות של העיתון, שאמרה לי שבגלל שהייתי מנוי של מגזין דה-מארקר בעבר, היא מעונינת להציע לי מנוי מחדש. “יש לנו עורכת חדשה!” היא אמרה בהתרגשות, והתחילה להסביר לי באריכות על כל מיני מבצעים והיכרויות שאני זכאי להם. היא לא נתנה לי להשחיל מילה במשך 3 דקות של שיחה (נניח, לשאול לאחר שהיא הציגה את עצמה האם אני פנוי לשיחה, האם היא מפריעה לי בעיסוק קודם או האם בכלל בא לי לדבר איתה), וכשאמרתי לה שאיני מעוניין ושבבקשה תמחוק את מספר הטלפון שלי מהמאגר, היא ישר התחילה שוב בשצף מילים, “למה אתה לא רוצה? המגזין בלה בלה בלה בלה בלה והמחיר הוא בלה בלה בלה בלה בלה!”.

בשלב הזה, אני חייב להודות, הייתי כבר די חסר סבלנות. אמרתי לה שאני מבקש ממנה לכבר את בקשתי, ושהסיבה בגללה אני לא מעונין לחדש היא לא עניינה. זו תשובה מתחכמת ואולי לא כל כך מנומסת, אני יודע, אבל הבנתי באותו רגע שאם הייתי נותן לה את הסיבה האמיתית זה רק היה מאריך את השיחה הזאת בעוד עשר דקות של שכנועים דחוסים, ולא היה לי כח אליהם. אציין רק שלמרות התוכן הלא כל כך נחמד, אמרתי את זה בטון שקט ומנומס. השיטה שלי, מסתבר, היתה יעילה יותר ממה שחשבתי: הנציגה איבדה באותו רגע כל זכר לנימוס בסיסי, אמרה בקול מלא בוז והתנשאות “אתה באמת לא מעניין אותי” וניתקה לי את השיחה בפנים.

“הארץ” חשפו בעיני כי מאחורי חזות ה”עיתון לאנשים חושבים” שלהם מתנהל גוף שירותי שפועל באותם דרכים מפוקפקות של כל חברות הסלולר והתקשורת האחרות. כזה שלא באמת מקשיב ללקוחות שלו, לא מכבד את בקשותיהם, לא מוכן לקבל “לא” כתשובה. עכשיו נוספה לרשימה הזאת גם העובדה שהוא מעודד אנשי מכירות אגרסיביים, חוצפנים שברגע שמבינים שאין להם סיכוי לעשות מכירה הם הופכים לתוקפניים ועוקצניים. נכון, גם אני הייתי לא הכי בסדר בשיחה, אבל מכאן ועד לטון התוקפני שקבלתי בחזרה יש הבדל עצום. אני, גם כלקוח הפוטנציאלי וגם כזה שקיבל את השיחה לביתו, לא חייב להיות מנומס. נציגת המכירות, הן כנציגת שירות של גוף והן כזאת שהתקשרה אליי ללא הזמנה – דווקא כן מחוייבת.

לפני כמה ימים כתבתי ב”חורימבה” שאם הארץ יעלו אפליקציה ל-iPad, אשמח לעשות עליה מנוי בתשלום. אחרי שהשיחה המשונה הזאת הסיכוי שזה יקרה ירד לאפס. אני בטוח שאת אנשי “הארץ” אני לא מעניין, אבל אני מקווה שאנשים שקוראים את הפוסט הזה יתעניינו קצת יותר, ושאם יש להם רצון מסויים לעשות מנוי לעיתון הם יחשבו פעמיים. הרי זה עיתון לאנשים חושבים, לא?

בגדול – אני לגמרי בעד המאבק האזרחי נגד שעון החורף המוקדם. החושך הזה מבאס לאללה, ואין שום סיבה שנקדים את כל העולם בשעון המחריד הזה, במיוחד שהקשר בין מזג האוויר שמחכה לנו בחוץ לבין חורף מקרי בהחלט.

אבל, יש בעיה גדולה במאבק הזה בשעון החורף. לא אידיאולוגית, כאמור, ואפילו לא פרקטית (אני עובד מהבית, סדר היום שלי תלוי אך ורק בעצמי, אף אחד לא יתרגש אם אני אקדים בשעה לכל מקום). הבעיה היא טכנולוגית – השנים האחרונות הפכו את כולנו לעבדים של שעונים שמתעדכנים אוטומטית. שעון חורף? אין בעיה, החברה הסלולרית / חברת הכבלים / הגמדים שמפעילים את המחשב שלכם כבר ידאגו לעדכן לבד את השעונים, ככה שאתם תוכלו לעבור לשעון החדש ממש בלי להרגיש.

קשה עד בלתי אפשרי לשכנע את המכשירים האלקטרוניים להזיז מחדש את השעון לשעון קיץ, וכשכמעט כל השעונים בבית (כי ביננו, מי משתמש כיום בשעונים של ממש? כולם בודקים בסלולרי או בשעון הקטן שמופיע על הממיר בסלון) מזיזים אתכם לשעון החורף – אתם כנראה הולכים לחיות לפי שעון החורף. אפילו אם אתם ממש, אבל ממש, לא מחבבים את אלי ישי.

כל מיני אנשים, שלא באמת מבינים מה הם אומרים, יספרו לכם שחתולים לא יודעים להראות אהבה. “זו חיה מפונקת ואנכית!”, הם יגידו, “הם רק רוצים שתיתנו להם אוכל ותלטפו אותם, ובתמורה הם, במקרה הטוב, יהרסו לכם את הספות ויעשו לכם פיפי על הריצפה”.

האנשים האלה, כאמור, לא מבינים כלום. פיץ’, שהיתה החתולה הכי טובה בעולם, ידעה לאהוב. היא אהבה אותי, ואת ההורים שלי, ואפילו את החברים הקרובים, שהיו מגיעים לעיתים קרובות לבקר. היא החזירה את כל האהבה שהיא קיבלה בצורת גירגורים, ליקוקים, אמירת “מיאו” – אבל בעיקר בצורה הזאת שרק מי שיש לו חתול יוכל להעריך – מבט אוהב.

כשאנשים שלא הכירו את פיץ’ ראו אותה לראשונה הם התעקשו שיש לה מבט רשע בעיניים. היו אלה שחשבו שהיא נראית כמו חתולה רשעה של סרטי פשע, סטייל החתול הלבן של הבוס הגדול בסדרת האנימציה המיתולוגית “שוטרים וגנבים”. אני הסתכלתי עליה ולא הבנתי על מה הם מדברים. העיניים שלה היו תמימות ומלאות אהבה. הן הכירו אותי (ואת שאר אלה שהיא אהבה), קיבלו אותי, אהבו אותי.

אבל, שום דבר לא נשאר לנצח. פיץ’ הגיעה אליי כשהייתי בן פחות מ-10, וגם אז היא כבר לא היתה גורה. לפני כחודש היא חגגה, לפי הווטרינר שלנו, יום הולדת 20. שזה הישג מכובד לחתולים, שבדרך כלל מוותרים על החיים בסביבות גיל 13-14. אבל פיץ’, שכנראה אהבה אותנו מדי בשביל ללכת ולהשאיר אותנו לבד, התעקשה להשאר. היא התבגרה והזדקנה, אבל לא איבדה את החן שלה.

היא כן איבדה, לאט לאט, את צעירותה. בשנתיים האחרונות היא איבדה, לאט אבל בטוח, חלקים גדולים ממסת גופה. היא נהיתה קטנה ורזה. בשבועות האחרונים גם חלק מהפרווה שלה נשרה. היא לא נשארה עירומה לגמרי, אבל מי שהיתה בימי הזוהר שלה כדור פרווה מפואר הפכה למעין יצור קטן, רזה, עם מעט פרווה ועיניים שנראו גדולות יותר ממה שהיו בצעירותה.

ועדיין, העיניים האלה הראו את אותה אהבה. היא המשיכה להכיר אותנו, לאהוב אותנו, לגרגר כשנתנו לה ליטופים. היא עקבה אחרינו מחדר לחדר, היא העירה אותנו בבוקר בדרישות לליטופים (ואוכל), היא הסתכלה עלינו במבט לא מבין כנפרדנו ממנה לשלום כל פעם שהיינו צריכים לצאת מהבית.

כבר כתבתי ששום דבר לא נשאר לנצח. השבועיים האחרונים הביאו עימם בעיות רפואיות, שסחטו מפיץ’ את כל מעט הכוחות שעוד נשארו לה. לטובתה אגיד שגם כשהיא גססה – היא עשתה את זה בסטייל. גם כשהיא לא הצליחה ללכת היא עדיין דאגה לגרגר ולשמוח, והיא נשארה אותה חתולה נהדרת ואוהבת כמעט עד רגעיה האחרונים.

אבל גם זה נגמר. בסוף נגמר לה הכח. אחרי כמה שעות בהן היא בעיקר שכבה ללא תנועה ובהתה באוויר, הבנו שאין למה למתוח את חייה עוד. האהבה הלכה לה מהעיניים. מדי פעם היא העיפה בנו מבט והעיניים שלה אמרו, הפעם, רק “אני עייפה”. אז לקחנו אותה לרופא, בפעם האחרונה, ועזרנו לה ללכת לישון.

20 שנה עם מישהו, אפילו שהוא רק חתול, זה משהו שלא הולך ברגל. יקח לי זמן להבין מה בדיוק עושים בלי פיץ’. את מי מחפשים ללטף כשקמים בבוקר, ולמי אומרים להתראות לפני שיוצאים מהבית, ומי יאהב אותך בלי שום גבולות בכל רגע בחייו. אבל למרות זאת, העובדה שחסכנו לה ימים אחרונים של סבל, ושנתנו לה ללכת בכבוד, נותנת לי לפחות זכרון אחרון טוב – אני אזכור אותה כמו שהיא הייתה עד הסוף – מתוקה, קטנה, אוהבת.

מחר בבוקר נקפוץ ליום האימוץ של SOS חיות בהרצליה. לא בטוח שאמצא שם חתולה אחרת שיהיה ביננו קליק. אני עדיין זוכר את הקליק שהיה ביני ובין פיץ’, כשהלכנו לראות אותה בפעם הראשונה כשהייתי בן 8 ומשהו. היא היתה פרוותית וחמודה, אבל בגלל שהיא גם היתה פחדנית ולא אהבה ילדים היא לא ממש הסכימה להתקרב אליי, עד שמצאתי איזה ענף דק וארוך של אחד העציצים שהיו לבעלים הקודמים שלה, והיא הסכימה לשחק איתו ואיתי. הסתכלתי עליה כשהיא רדפה אחרי הענף וניסתה בכל כוחה לתפוס אותו – וידעתי, למרות שהייתי רק בן 8, שזאת החתולה שלי.

מקווה שאצליח לשחזר את ההרגשה מחר, או בימים הקרובים, ושאמצא יצור פרוותי ומגרגר שיצליח למלא את השקט המוזר שיש עכשיו בבית. אפילו אם החתולה הבאה שלי תהיה רק עשירית ממה שפיץ’ היתה – זה יעשה אותה החתולה (השניה) הטובה בעולם.

את האמת – זו לא אשמתו של עידו רוזנבלום. הוא בסך הכל העלה שלוש נערות אתיופיות למונית הכסף שלו, זרם איתן, פלירטט איתן, הגיב לשטויות שלהן – קיצר, עשה מה שהוא תמיד עושה. איך הוא היה אמור לדעת שהפלירטוטים הלא מזיקים יביאו להתנהגות שתגרום לישראלים טובים ברחבי הארץ לחשוב שהנערות הינן נערות ליווי?

ובתכל’ס, זו גם לא אשמת האתיופיות. בסך הכל עלו למונית, נתקלו בעידו רוזנבלום הח-תייייך, פלירטטו איתו כמקובל, אולי קיוו בסתר ליבן שבשבילן יסכים העידו לעזוב את היונית, צחקו, ענו על כמה שאלות וירדו. איך הן היו אמורות שבעקבות הנסיעה הנחמדה הזאת תחשוב הארץ שהן נערות ליווי, והן יפוטרו מעבודתן?

ובסופו של דבר, גם הבוסים של אותן אתיופיות, שפיטרו אותן בעקבות השידור, לא אשמים. בהתחלה חשבו שהבוסים פיטרו בגלל החשד שהן נערות ליווי, אבל במהרה נמצאה סיבה הגיונית יותר: נערות ליווי או לא, במהלך הנסיעה במונית הכסף הסתתרו הנערות ממישהו שעבר ברחוב. כשעידו רוזנבלום שאל לפשר הדבר, הן ענו לו שהן הבריזו מהעבודה והבחור ברחוב הוא הבוס שלהן. לא צריך להיות סרסור כדי לפטר עובדות שמזייפות ימי מחלה ואז מספרות את זה לעולם בפריים-טיים.

וביננו, גם עורך התוכנית לא אשם. אז נכון, הוא ערך, ככה בסבבה שלו, פרק קצת מניפולטיבי, התיז עוד קצת עשן לעבר העיסוק הלא מוגדר של הבחורות, גירה את הקהל לחשוב שוואו, הבחורות האלה ממש, אם היינו באילת, היו יכולות להיות שלנו תמורת חופן מזומנים.

והקהל? צופי התוכנית? הו, הם בטוח לא אשמים. הטלוויזיה המסחרית גורמת לטמטמת מרוכזת מצד צופיה בצורה מכוונת ואכזרית – תנו לנו להגיד לכם מה לחשוב, מה לאהוב, על מה לדבר. זה קצת מתנשא להגיד שהקהל הם רק כבשים תועות, ושצופי מונית הכסף לא מבינים מניפולציות עריכתיות מה הן – ועדיין. מונית הכסף היא חלק ממגמה כלל תקשורתית, ואין להאשים את אלה שנפלו בפח שהטמינו להם לפני שנות שידור רבות.

כנראה אין אשמים בסיפור הזה. ניצול טלוויזיוני, שלוקח אנשים תמימים והופכים אותם לבדיחה – קיים כבר שנים רבות. זה חלק מהחוקים הלא כתובים של עולם הבידור. רוצה להיות כוכב? זרוק את הכבוד העצמי שלך לפח. גם נינט, הסופר-סטארית, זכתה בחלק לא מבוטל מאהדת הציבור בזכות כמה קילוגרמים עודפים באיזורים הלא נכונים.

ועדיין, יש כאן שיעור מאלף בכוחניות של הטלוויזיה, ולמען הדיוק – של זכיינית מסויימת מאוד בטלוויזיה. שבוע לאחר המקרה המקורי, שלח רוזנבלום התנצלות בפרק העוקב של מונית הכסף. ההתנצלות, שוודאי נוסחה בזהירות על ידי אנשי יחסי הציבור והמחלקה המשפטית של הזכיינית ולא על ידי רוזנבלום עצמו, מראה טוב מאוד את הכוחניות המדוברת.

“לפני סיום, בשבוע שעבר שידרנו כאן קטע מקסים עם שלוש בחורות שעלו למונית באילת. כל כוונתנו היתה להעביר את הכיף שבקטע וחשוב לנו להגיד שלא היתה שום רמיזה או אמירה שיש בה כדי לפגוע באותן בנות. אם מישהו נפגע מהתוכנית אנחנו מצטערים. רצינו שאותן בנות יגיעו שוב למונית לקטע נוסף, והן סירבו. בכל מקרה אנחנו מכבדים אותן ומאחלים להן כל טוב”ֿ

טוב, זה היה קטע מקסים! הכל היה כיף! לא הייתה שום רמיזה או אמירה כדי לפגוע! אבל אם מישהו כן נפגע (לא באשמת מונית הכסף! כי היא הרי לא שידרה שום רמיזה או אמירה!) הם מתנצלים. ובכלל, כפיצוי הם הציעו לבנות את כרטיס הזהב חזרה ללב הפריים טיים – לבוא ולהשתתף שוב במונית הכסף! לעבור עוד השפלות! לתת לזכיינית להרוויח עוד קצת כסף, לגזור קופון נוסף מהסיפור! והן סירבו!!! סירבו!!!!!! לא מסרבים לדון קשת. אבל בכל מקרה, למרות הסירוב (!) קשת מכבדת אותן. שזה יפה ומכובד. הן גם מאחלים להן כל טוב, שזה בכלל מרגיע.

רוזנבלום “שכח” להתייחס לכך שבקשת העלו את הפרק המדובר לפורטל סלולרי עם הכתובית “נערות הליווי“. להאשים את העם ואת הבנות בקריאה מוטעית של הטקסט זה דבר אחד – אבל ברגע שגם עובד החברה ששידרה את הטקסט פירש אותו בצורה זאת – זו כבר אינה טעות.

יאה יהיה עם קשה יקחו אחריות על המקרה. יודו פעם אחת בכח העצום שיש להם. “זו טלוויזיה, בייבי”, הם יכולים להגיד: “ולפעמים מה שנראה כהלצה תמימה בחדר העריכה יוצא מפרופורציות לאחר השידור. לא הייתה לנו כוונה לפגוע או להעליב, אנחנו מתנצלים בפני הבנות, ומבטיחים לפעול כדי שמקרים כאלה לא ישנו” הייתה יכולה להיות תשובה לא פחות דיפלומטית, אבל הרבה יותר מציאותית.

אבל נו, למה שקשת תיקח אחריות? זו בכלל לא אשמתה. זו הרצפה שעקומה.

אז מסתבר שאני מת. או לפחות, שמישהו מת. או משהו.

אתמול בצהריים המוקדמות צלצל הטלפון בבית. אחד מהיתרונות הגדולים של לעבוד בחוץ הוא שמפספסים את השיחות האלה, שהן ב-99 אחוזים שיחות טלמרקטינג כאלה או אחרות. אבל לאחרונה חזרתי לעבוד מהבית, ועכשיו אני מצליח לדוג כמעט כל שיחת טלפון שמתבצעת לקו הבזק הביתי. כך או כך, מהצד השני נשמע קול לא מוכר. “שלום, הגעתי למשפחת ארז?” הוא שאל.

אני כבר רגיל לכאלה שמתבלבלים. בכל זאת, “ארז” “רונן”, שני שמות שכל אחד מהם יכול להיות פרטי או משפחה. אז תקנתי אותו בנימוס. “זו משפחת רונן. אתה מדבר עם ארז. אפשר לעזור?”. הבחור בצד השני התנצל על הטעות. “זה בקשר למצבה”, הוא אמר. הייתי סקרן, אז עניתי לו “אוקיי”, והוא המשיך.

“אנחנו כאן בחברת (הכנס את השם של החברה כאן, אני לא זוכר אותה וגם אם הייתי לא הייתי כותב) רוצים להציע לכם מצבה. אנחנו עושים גלעדים בראש קצת אחר, קצת שונים, ורצינו לבדוק אם אולי תהיו מעוניינים”. בשלב הזה כבר בישרתי לאיש שכנראה יש לו טעות. הוא נשמע מבולבל. “הייתה לוויה לארז רונן לפני יומיים בבית העלמין ברעננה”, הוא אמר לי. “אבל אני חי”. אמרתי לו. “אתה בטוח?” הוא שאל.

הסברתי לו את ההגיון הפשוט. “נכון אנחנו מדברים עכשיו?”. “נכון.” “אז אני חי, אחרת לא היינו יכולים לדבר”. שתיקה קלה מהצד השני, עד שלבסוף המצלצל המסתורי הסכים איתי. “אתה צודק”. “כן, אני חי”, עניתי, והוא אמר בקול שמח “ברוך השם!”. לאחר מכן הוא הסביר שכנראה אני חולק שם עם עוד מישהו שגר, או לפחות נקבר, ברעננה, ומכאן הטעות. הוא איחל לי חיים ארוכים (לול!) וסיימנו את השיחה, שללא ספק יכולה להיות מוכתרת כשיחה ההזויה ביותר לשנת 2010 עד כה.

כך או כך, אני לא יודע מה יותר מטריד אותי בכל הסיפור הזה: העובדה שמישהו חשב שאני מת, או העובדה שגם שאחרי אמות זה עדיין לא ימנע מכל מיני אנשים זרים לנסות למכור לי דברים בטלפון.

” – היי, תראו, יש לו אפל!

- תפסו אותו!

- תראו לו מה זה!”

(ציטוט מתוך הסרט התיעודי העתידי: כך תעשה לחובב אפל)

כת התפוח. ככה מכנים את אלה שנפלו בקסמה, או בקללתה, של חברת האלקטרוניה שמנהל בימים אלה סטיב ג’ובס. התסמינים של החברים בכת, לכאורה, ברורים ובהירים כשמש: אובבססיה למוצרים שמוציאה החברה, קנייה מיידת של כל מחשב / נגן / גאדג’ט חדש, אמונה עיוורת בג’ובס וידיעה מסתורית כי לא משנה כמה חמור הסרטן שלך – אפשר להרפא ממנו.

רק מה, לאחרונה נראה שיש כת תפוח נוספת, ושכוחה עולה עשרות מונים על זה של המקורית. כי הטרנד היום, חברים, הוא לא לאהוב את אפל. הטרנד היום הוא לשנוא את אפל, ולבוז לכל משתמשי מוצריה. כת התפוח? נסו את כת התפוח הרקוב.

עכשיו, וידוי: אני מחבב, מאוד, את חברת אפל. לא הייתי מכנה את עצמי מעריץ עיוור, אבל אני כן בעלים של מחשב נייד של החברה, אייפון דור שלישי ובקרוב גם iPad, שהחלטתי לרכוש אחרי כמה שעות בהן שיחקתי עם המכשיר והבנתי שככל הנראה הוא יתאים לשימושיי באופן כללי. וזה גם העניין המרכזי. אני קונה מוצרים של אפל כי אחרי בדיקות מקיפות הגעתי למסקנה שהם הכי מתאימים לי. מערכת ההפעלה שלהם נותנת לי את הפתרון הטוב ביותר לסוג העבודה שאני עושה במחשב, הטלפון הנייד שלהם ענה על כמה דרישות בסיסיות שיש לי ממכשיר נייד בצורה שאף מכשיר אחר שבדקתי לא הצליח לענות עליהן, וה-iPad הוא המכשיר הראשון ביקום שיאפשר לי לקרוא קומיקס אלקטרוני בצורה מעולה כשאני שוכב במיטה (ורק בשביל זה הוא שווה, בשבילי, את המחיר שלו. מוזר אבל נכון).

מצד שני, ברור לי שזה שהמוצרים של החברה הזאת קולעים לטעם שלי לא אומר עליהם שום דבר חוץ מזה שהם קולעים לטעם שלי. אני לא חושב שמדובר במכשירים שמימיים שיביאו שלום לעולם, אני לא משוויץ בהם ומגלגל עיניים בפני כל משתמש Windows שאני רואה ברחוב, ואני ממש ממש לא ממליץ לאחרים לקנות בלי לחשוב פעמיים iPad (כי בתכל’ס, ללא האובססיה לקומיקס, אני לא חושב שהייתי קונה לי אחד). איש איש וטעמו, איש איש וצרכיו.

וזה, כנראה, הבדל שאולי קיים ביני לבין חברים סטנדרטים יותר בכת התפוח הנ”ל, אבל גם אם האחרונים קיצוניים יותר – העליהום שקם עליהם / עלינו בחודשים האחרונים נראה לי פשוט חסר כל פרופורציות. לפני מספר שבועות, כשאפל הציגו במסיבת העיתונאים את האייפון החדש (עוד עליו בהמשך), צייץ בחור שאני מעריך ומחבב מילת גנאי שקושרה לכל מי שצופה במסיבת העיתונאים הנ”ל בשידור חי. אדם אחר שאני מעריך ומחבב כינה לאחרונה את כל מי שרוכש מכשירים של אפל “פראייר”. אני לא מדבר על טוקבקיסטים אנונימיים, אלא על אנשים אינטילגנטיים, נחמדים וחתיכים – שעדיין מרשים לעצמם להכנס לטרנד שמוריד מערכם של חברים על בחירות שהם עשו בעיצוב החיים הדיגיטליים שלהם.

ונכון, ברור שזה לא אישי, וברור שזה חצי בצחוק (נניח), אבל זה עדיין מטופש ומטומטם. כשאחד מהבחורים שהזכרתי בפסקה הקודמת כתב דבר אחר, על נושא אחר, וחטף בעקבות כך תגובות מאוד לא מחמיאות – הוא מיהר להתגונן ולציין שזו הייתה דעתו, שזה מה שהוא חושב, ושלא צריך להתנפל עליו בגלל זה. מסתבר שהרבה יותר קשה להיות בצד השני, ושגם כשנתקלים בחוסר סובלנות על דברים יחסית קטנים, כמו העדפות טכנולוגיות או דעות על נושאים לא הרי גורל שנכתבות בבלוג – זה עדיין מאוד לא נעים ומרגיש מאוד אישי.

ואולי את חוסר הפרופורציות הזה ניתן לראות בצורה הטובה ביותר במה שקרה לאפל עם ה-iPhone 4 שלהם. אפל השיקו, ולא בפעם הראשונה, מכשיר לא מושלם, עם בעיה מהותית בעיצוב. הבעיה נבעה ממיקום האנטנה שלו, שגרם לכך שאם אנשים החזיקו את המכשיר בצורה מסויימת באיזורים ללא הרבה קליטה – המכשיר התנתק מהרשת הסלולרית. העיתונאים חגגו, כי זה סיפור טוב: חברה עם רקורד מושלם נופלת מהר האולימפוס שלה בכך שהיא מוציאה מוצר שבור.

רק מה, העיתונאים הנ”ל לא באמת טרחו לבדוק את ההסטוריה: מעבר לכך שאפל היא חברה עם רקורד ממש לא מושלם, הם התעלמו בהפגנתיות מכך שהדפק העיצובי הזה של האנטנה קיים כמעט בכל טלפון מודרני (וטרחו להזכיר זאת במילים מועטות לאחר אייטמים רבים), ושאמנם אפל מתחו את הדפק הנ”ל לקצה גבול היכולת, אבל שהם ממש לא לבד במערכה הזאת. העיתונאים בארץ גם לא טרחו לבדוק אם התקלה הנ”ל תשפיע על משתמשים בישראל, ארץ שברוכה בשמש וקליטה סלולרית, לפני שהם מיהרו לצאת בהצהרות על כך שהמכשיר לא תקין.

במסיבת העיתונאים שכינס ביום שישי, סטיב ג’ובס נראה בעיקר מופתע מחוסר הפרופורציות אליו העניין הזה נופח. הוא באמת נראה כאילו הוא חושב משהו כמו, “רגע, דווקא על השטות הזאת נטפלים אלינו?”, וחשף את מה שכל בן אדם עם טיפה פרופורציות כבר ידע: מוצרים טכנולוגיים כמו טלפונים הם לא מושלמים. ניתן לפתור את התקלה בצורה מאוד פשוטה וזולה (שהפכה לחינמית), אבל גם ככה היא משפיעה על אחוז אפסי מהלקוחות. זה לא שהמוצר מתפוצץ לאנשים בידיים, הופך לשקרניק שרוצח בני אדם או, חלילה, מתחיל לנגן באקראי שירים של ג’אסטין ביבר. למעשה, זה לא שהוא לא עושה מה שמכשירים אחרים עושים כבר במשך שנים. אולי, כמו שאפל נוהגים להגיד, הוא עושה את הדפק הזה קצת יותר טוב ממכשירים אחרים, אבל מכאן ועד למה שעשו מזה יש דרך ארוכה.

אבל נו, פרופורציות? עזבו אתכם מפרופורציות. חברי כת התפוח הרקוב ימשיכו להאחז בזוטות כאלה כדי שלא יצטרכו להודות באמת שהם לא מצליחים להבין או להתחבר אליה. שהמוצרים של אפל מצליחים לא כי הצרכנים שלה הם זומבים חסרי מוח או פראיירים – אלא כי המוצרים שלה פשוט מתאימים לצרכנים שלה (כמובן שזומבים כאלה קיימים – אבל בימינו הם קיימים לכל חברה או מוצר, ואפל לא נבדלת גם כאן). לא יותר ולא פחות. אבל נו, למה אתם מצפים? להשתמש במוצרים של אפל זה הכי סחי, לא פלא שההמון הזועם יוצא נגדנו.

פאקינג היפסטרים.

כשעבדתי בשירות הלקוחות של yes לפני שנים אחדות, צמד מילים היו חוזרים על עצמם פעמים רבות: הבטחות ברכישה. ככה כינינו בחברה מקרים בהם נציג מכירות הבטיח ללקוח פוטנציאלי הבטחות ללא כיסוי כדי שזה יתרצה ויחתום על חוזה התקשרות. קיצר – זו מכבסת מילים ל”נציג שלנו שיקר ללקוח, עכשיו הוא כועס, בואו נראה מה אפשר לעשות”. yes דאגה להגיד ללקוחות הכועסים אז כי היא מתנערת מנציגי המכירות השקרנים האלה, ושאם התלונות על אותן הבטחות ברכישה יתגלו כנכונות, החברה תדאג להפטר מהם. ברוב המקרים, אגב, הדבר אפילו לא היה נחוץ: רוב נציגי המכירות השקרנים היו כאלה שבכל מקרה התכוונו לעזוב את העבודה, וניצלו את החודש האחרון כדי לנסות לגייס כמה שיותר לקוחות בדרכים מפוקפקות וכך להרוויח בונוס שמנמן בצ’ק האחרון שלהם.

לפני מספר ימים, בשעת ערב מוקדמת, קבלתי טלפון למספר הבזק שאני מחזיק בבית. באופן כללי, שני אנשים בלבד מכירים את המספר הזה – אמא שלי והחברה שלי. אז עניתי, כי אני אוהב את שתיהן. בצד השני של הטלפון הייתה נציגת בזק, שהציגה את עצמה כ”נציגת שימור”, ואמרה שבגלל שאני לקוח וותיק ונאמן ובלה בלה בלה, היא מציעה לי חבילת 200 דקות בהנחה. היא טענה שהיום אני משלם על החבילה הזאת סכום מסויים, ושאחרי ההנחה אשלם פחות. נשמע נחמד. ווידאתי שהיא אכן נציגת בזק, והסכמתי. היא תקתקה כמה תקתוקים במחשב, ואז אמרה שהיא גם מציעה לי שירות שיחה מזוהה במחיר מוזל. מכיוון שאין לי צורך בשירות שיחה מזוהה סירבתי. היא שאלה אם אני בטוח. הסברתי לה, בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, שאני בטוח ושאיני מעוניין בשירות. היא אמרה “אוקיי תודה להתראות” וניתקה את הטלפון.

היום קבלתי טלפון נוסף בקו הבזק. על מסך המכשיר האלחוטי שלי הופיע המספר של אמא. בהתחלה שמחתי, כי אמא התקשרה, אבל אז עיקמתי את הפה – למה מופעל אצלי שירות השיחה המזוהה בכלל? הרי הבהרתי לנציגה בצורה ברורה וישירה שאיני מעוניין בו. יכול להיות שהיא הפעילה אותו למרות זאת?

זה גרם לי לחשוב עוד, ולהזכר שבחיים שלי לא נרשמתי לעבר לשום חבילת 200 דקות, והיא הרי אמרה “היום אתה משלם עליה ככה וככה וככה” כשהיא הציעה לי את המחיר המוזל. מכיוון שהיא התקשרה אליי הבית, בשעת ערב נינוחה, מחברה מכובדת (יחסית) כמו בזק לא חשדתי לרגע שהיא עובדת עליי בעיניים. הרי לא שילמתי שום דבר על החבילה הזאת כי היא בחיים לא הייתה מופעלת אצלי – ככה שגם אם קבלתי אותה בהנחה – הרי עדיין הוספתי תשלום קבוע למנוי החודשי. תאמינו לי שאם הנציגה הייתה מסבירה לי את זה ככה הייתי מסרב גם לחבילת הדקות – כי איני זקוק לה באמת.

זה הזכיר לי את ה”הבטחות ברכישה” האלה של יס. נראה שנפלתי קורבן לכאלה. נציגת upsale שככל הנראה עושה בונוסים על שדרוגים פנתה אליי, שיקרה לי בפנים, הוסיפה לי שירותים שאיני צריך במרמה ובשקר, אחד מהם אחרי שהבהרתי לה במפורש שאיני מעוניין בו. שחזרתי את השיחה הזאת בראשי מספר פעמים, ואין לי ספק שלא מדובר בחוסר הבנה מצער. הנציגה הבינה טוב מאוד שאיני מעוניין בשירות והיא הפעילה אותו בכל זאת. היא גם גרמה לי להבין שהיא מעניקה לי הנחה על מוצר שאני כבר משלם עליו כשלמעשה היא הוסיפה לי מוצר חדש לגמרי לשירות.

אין לי ספק שבשיחה עם נציגת השירות שאקיים מחר, היא תתנצל ותגיד שהיא תשלח תלונה ושיטפלו בזה (אין צורך, אני בעצמי אשלח תלונה, עם העתקים למשרד התקשורת וההמונה להגנת הצרכן), ושהחברה מתנערת ממקרים כאלה וכו’. אבל כמו במקרה yes, אני תוהה עד כמה באמת חברה שמודל התגמול של נציגיה גורם להם “למכור בכל מחיר” יכולה לטעון בכנות שהיא מתנערת מהמקרים הנ”ל. אם היא הייתה באמת רוצה להתנער, היא הייתה משנה את שיטת הבונוסים, ומטפלת במקרים כאלה בצורה אקטיבית, לא רק כשלקוחות מתקשרים להתלונן לאחר מעשה.

יובל דרור שיתף את קוראי הבלוג שלו בחוויות לא נעימות שהוא עבר במסגרת מעבר הדירה שלו, ועל איך אנשי הגז והנקיון עבדו עליו, שיקרו לו וגבו ממנו כספים שלא היו אמורים להיגבות. “איך הגענו למקום הזה שבו כל מי שנכנס אליך הביתה מנסה לגנוב אותך? איך הגענו למצב הזה בו כל איש מקצוע מנסה לדפוק אותך? מתי אנשים איבדו את ההגינות הבסיסית שלהם והחלו להתנהג כמו חיות אדם האחד כלפי השני?”, הוא כותב.

ואני לא מבין למה הוא כל כך מופתע. אנשי המקצוע לא המציאו כלום. הם רק מחקים את החברות הגדולות, המונופוליסטיות, שהוכיחו שניתן לעשות רווחים של מליונים באותן דרכים בדיוק. חברות כמו בזק, yes וכמובן חברות הסלולר והאינטרנט עושות זאת הרי במשך שנים, ואף אחד – לא הלקוחות ולא הרגולטורים – באמת נוקטים באמצעים שימנעו את זה. אם כך, למה לאנשי המקצוע הפרטיים להתנהג אחרת?

קטע קסום ב”נראה אותך”, שעשועון המתחיחות החדש של “קשת”, בו שי גולדשטיין ואבי נוסבאום תופסים זוגות שיושבים במסעדה, “מגייסים” אחד מהם וגורמים לו לעשות כל מיני משימות שונות ומשונות מבלי שבן זוגו המופתע יבין שמשהו לא בסדר. או כפי שאהוד הגדיר את זה – יגאל שילון במיטבו.

אז מה ראינו שם? זוג מבוגר, שנשוי כבר למעלה מ-50 שנה, הגיע למסעדה. גולדשטיין ונוסבאום תפסו את האישה, גברת נחמדה, שהסכימה בגמגומים ולא הצליחה להפסיק לצחוק לרגל המשימות המטופשות שהטילו עליה (לשכנע את בעלה ללכת איתה להופעה של איל גולן, למשל). הבעל איכשהו לא גילה, והזוג יצא עם 2,500 שקלים. כשהם עלו לחדר ההפקה בקומה השנייה של המסעדה לשיחת הסיכום עם המנחים, התרחש הרגע הקסום.

האישה, שעדיין ציחקקה ממבוכה, פשוט לא הצליחה להפסיק להתנצל. לא בפני בעלה, אלא בפני המנחים. “אני מצטערת אם הרסתי לכם”, היא אמרה שוב ושוב, בכנות אמיתית ונוגעת בלב, “אני פשוט לא טובה בדברים האלה, אני מצטערת שהרסתי”.

וזה קסום, כי זה דבר אחד כשהטלוויזיה מנצלת אנשים ליצירת דרמות יש מאין ועשיית רייטינג בשעשועונים מטופשים, אבל זה דבר אחר לגמרי לגרום לאנשים הנ”ל לא רק לא להבין שהם מנוצלים – אלא להאמין שהם עצמם ניצלו את הטלוויזיה ועוד להתנצל על זה.