כן, כן, אני יודע שהכותרת נדושה. הרי השתמשו בה יותר מידי פעמים בעיתונות המודפסת והמקוונת בשבועיים האחרונים, אבל אתם יודעים מה- גם אני רוצה. אז הנה, אני יכול לסמן “וי” ולהמשיך ברשימה… עכשיו, מאיפה אני משיג תאומות סיניות?
בכלל בשבועיים שעברו עלינו לא לטובה העברתי את זמני, כמו רוב בני ישראל מדרום לחדרה, בין חיבור אינטנסיבי לחדשות לאירוח כפרי של חברים מהצפון (משמאלכם אתם יכולים לראות את מגדלי עזריאלי… אווו… אהה… ומימינכם זהו המגדל של הקריה, מכאן חלוץ מנהיג את הפוטש הצבאי שלו… אווו… אהה…). קדמו למלחמה שבועות של עבודה אינטנסיבית ולפני זה פרויקט גדול ולכן כמות ההופעות שראיתי לאחרונה היתה אפס, שזה לא מתאים לי, לא טוב לי ובטח ובטח לא עוזר לאסקפיזם שאני מנסה לטפח. בהתאם לזאת החלטתי לפצות את עצמי- שלוש הופעות ברצף. שבן, אסף ארליך ופרויקט שלושים. שבן קדם לשאר בשבוע ולכן כבר כתבתי את הביקרות על הנ”ל, קצרה אמנם אבל ביקורת, עכשיו הגיע תורם של השאר- אסף ארליך של יום שלישי ופרויקט של יום רביעי.

“…עידו שבר את היד…”
אסף ארליך, אתם חייבים להבין, הוא אמן שלמרות שאני נמנה עם בסיס המעריצים שלו, לא אני, לא המעריצים וכנראה גם לא אסף יודעים מה הסיבה שיש לו בכלל בסיס מעריצים… הסיבה שלא אמורים להיות לאסף מעריצים היא שהבנאדם לא מופיע! הניחוש שלי ללמה יש לו- הוא עד כדי כך טוב.
אני שמעתי עליו דרך חבר ורק הסכמתי לראות אותו מופיע כחלק מבמת הבארבי של יום הסטודנט לפני כשלוש שנים. למרות שבדיעבד, אני הבור. אסף הוא בן טיפוחיו של חמי רודנר, שדחף והפיק לו את האלבום הראשון (אוו, אוו! וגם ניגן בבס)- טוקשואו. באלבום צורפו לו כל מיני בני טובים כמו טל שגב (קלידים), אסף שריג (גיטרה) ואורי תכלת (תופים) גם השתתפו פיטר רוט, עידו אגמון ועוד. אני זוכר אותו מופיע עם ספי אפרתי… גררר… ספי אפרתי…
לפני חודשיים אני, א’ וי’ הדרמנו תל אביבה בהבטחה להופעה של כבודו. נחגרנו, נסענו, חנינו, ניגשנו לקופה (השקטה באופן לא אופייני…), בעודנו חושבים לעצמנו “יכול להיות שיש לו כה מעט מעריצים? ” (הרי זו ת”א, כל מה שאתה צריך לעשות זה לגור בה ויש לך מעריצים), ניגשה אלינו בחורה ושאלה אם אנחנו להופעה של ארליך, כי אם כן, אז אין הופעה. אינני זוכר את תגובתנו הראשונית, אולי אכזבה, אבל בטח לא הפתעה. אני חושב שהרגשנו את זה מגיע. עייפים אך לא מרוצים הלכנו לאייסברג. למה אייסברג? יש לי כמה תאוריות בקשר לעניין באסף ארליך הקשורות לקהל של ארליך. אחת גורסת כי הוא מתייחס אלינו כמו גבר דומיננטי לבחורה שלו. לא נותן יחס, לא כבוד, לפעמים מעיף איזה כאפה ואנחנו? אנחנו חוזרים אליו כל פעם. אז אחרי שאסף זרק אותנו לאשפתות נסענו להטביע את יגוננו בגלידה טובה.
השבוע, יום שלישי, בארבי. הופעת פיצוי על העלבון. יצאנו, אני, א’ וי’, הפעם בלי ציפיות לכיוון תל אביב. ההופעה תתחיל ב-9 יש אומרים, י’ אמרה ששאול לא ייותר לו הפעם ותהיה הופעה אפילו אם קטיושות יפלו על דרום ת”א, הגענו בעשרה לתשע. הבארבי היה כבר הומה אדם (הומה במונחים של אסף ארליך- 50 איש), שילמנו 50 ש”ח (50??? הרי פרויקט 30 עולה רק 60-70) ונכנסנו, כבר התקדמות. חיכינו, חיכינו, ארבעים דקות חיכינו, אבל כל עוד תהייה הופעה לא איכפת לנו.
תשע וחצי עולה אסף לבדו, מתיישב עם גיטרה חשמלית צורמת ומתחיל לנגן, לבדו. בין השיר הראשון לשנו הוא מודיע שאין להקה. שיר אחר כך הגיע ההסבר “עידו שבר את היד…”. אין מה לעשות, קורה. העיקר שיש אסף. ככה זה, פעם קודמת אסף לא הגיע, עכשיו הלהקה, כנראה יש איזו קללה שמונעת ממנו להופיע כמו שצריך.

אין לי אפילו חשק לכתוב על ההופעה עצמה, היא מתגמדת יחסית לטראומות הנטישה שקדמו לה. בסך הכל, לא הייתי בנקודה בלתי משוחדת לשפוט, אבל- הגיטרה החשמלית צווחה, כי מה לעשות, חשמלית לא אמורה לעמוד לבדה, בשביל זה המציאו אקוסטית. את אסף ראיתי כבר מופעי עם אקוסטית וזה ממש לא רע. אני לא מבין למה הוא לא קפץ הבית, עשה קצת באלאנס והביא אותה באקוסטית? למה האוזניים שלי, שמספיק רגישות לצלילים גבוהים היו צריכות לחוות את זה?
העניין התמתן וקצת השתפר כאשר אורן לאור הצטרף עם הבס, הוסיף קצת עובי להופעה.
בכלל ההופעה כללה בעיקר שירים מהאלבום, אלבום יפה ומשובח אבל מוכר מידי. בהופעות שלו בשנתיים האחרונות (המעטות שהיו) אסף ירה שירים חדשים כאילו אין מחר, כמעט בלי לתבל בשירים המוכרים. מה הסיבה לשינוי? אולי האופי הלא צפוי של ההופעה, בלי הלהקה? אולי פחד שאחרי כזו הפסקה ארוכה כדאי לתת לקהל מה שהוא מכיר? מי יודע. זה בהחלט הקל על העיכול של הצלילים המנוכרים.
בסך הכל, ההופעה לא היתה גרועה ואני לא יכול להאשים את אסף, הוא עשה ככל שיכל, אבל אני הייתי חלש, נשברתי- לא נראה לי שאלך להופעה של אסף בקרוב.
למה? ראשית, יותר מידי אכזבות, הבנאדם צריך להוכיח שיש לו קצת יותר כבוד לקהל. שנית, המחיר. אני נוטה לא להתמקח על מחירים של אמנים ישראליים, כאלו ששוים את הכסף שהם גובים וגם כאלו שגובים קצת יותר מידי. בסופו של דבר, אם הם מספקים את הסחורה- שיבושם להם, גם ככה קשה להיות אמן בישראל. עכשיו, אסף לא שווה חמישים ש”ח, לא לפי המוניטין שלו, הפרסום שלו והיחס שלו, לא שווה, אבל אני מוכן לשלם, כי הוא טוב ויש לו המון פוטנציאל שאני גאה לטפח כמעריץ. לעומת זאת, כאשר הבחור עולה לבד, בלי להקה, בהופעה מאולתרת ולא מהוקצעת (כדי לא להבריז טוטאלית, שזה מכובד), אני לא רוצה להיות ישראלי מידי, אבל מגיע לי הנחה. עניין אחרון שלא ממש קשור אלי, ידידה שביררה בבארבי בקשר להופעה קיבלה פעמיים את התשובה המוטעית שפתיחת דלתות בעשר ולא בשמונה כמו שהיה, להבא כדאי לשים לב בבארבי מי עונה לטלפון.

איפה אביתר? איפה?
כנראה שעם הקהל. אולי זה יסביר איפה היה הקהל בהופעה של פרויקט 30 ביום רביעי. מה לעשות, אפילו שכל תושב צפוני יכל להכנס חינם (טוב ארבעים זוגות, אבל זה המון…) עדיין היה חלל מאוד גדול בקדמת אולם הזאפה. ככה זה מלחמה. אני, שלא ברחתי או קיבלתי הנחות במלחמת המפרץ כשסאדאם שיחק אותה נסראללה, כנשאלתי אם אני בא להופעה של הפרויקט של שגיא צורף ואלעד כהן עניתי, בלי לחשוב, ללא היסוס, ישר מהמותן- “מי אלה?”. אחרי שהסבירו לי אמרתי “אסף, יהלי ואביתר?- כן!”.

פרויקט 30. יצירתם המשותפת של הצמד עלום השם הנ”ל (לפחות בשביל מרבית בית ישראל, נו, אלו שלא מגיבים לכל פוסט בפורום מוזיקה ישראלית של-YNET…), מביאה לנו בעטיפה אחת את אסף אמדורסקי, יהלי סובול (נכון שאתם לא יכולים לקרוא את השם שלו בלי לשיר לעצמכם את הטריביוט של “אינפקציה”…) ואביתר בנאי ליד סיוון שביט והגדולה מכולן, או לפחות הגבוהה מכולן- מלאני פרס, שזה השילוב הכי מוזר של שם משפחה ושם פרטי בעולם. מה שיוצא זה שילוב מאוד מוצלח של יוצרים, קולות וסגנונות. יש האומרים שהם נופלים מ”מטרופולין”, אבל מה עניין שמיטה להר סיני? יש כאן רוק ישראלי מהסוג שלא אמור לדרוש יותר מהיכולת להנות ולהתנועע מהופעה. אני לא אשקר, המילים לא משהו, בלשון המעטה, לפחות אפשר לצחוק עליהן. התוצאה הסופית היא נעימה לשמיעה. הבעיה היא אולי, שבימים טרופים אלו שכל תו צריך להיות סנסציה, האלבום (סליחה “פרויקט”) הזה הוא רק נעים לשמיעה. כנראה שלא יכנס לעשירייה הפותחת של המוזיקה הישראלית בשנות האלפיים.
השאלה הגדולה היא- איך ההופעה? לדעתי, כמו הדיסק. משהו שנעים להתנועע לצליליו, אבל לא סנסציה. אולי זה רק יום רביעי, אולי זה מה יש.
קודם כל, בהופעה מורגש חסרונו של אביתר, אסף ויהלי נותנים הרבה המפוש והפרפורמריות למופע והוא היה יכול לעזור. גם מוזיקלית נראה כאילו אורן ברזילי לא מפצה על העדרו של הבנאי, שעד לשיר האחרון עוד קיויתי שיופיע במעין הופעת אורח צפויה וחבל שלא.
הקולות הנשיים, מלאני וסיוון עשו לי את זה. מה לעשות, אני אוהב נערות רוק ואלו מהזן הטוב ביותר. גם כאן יש שיטענו שבנות “מטרופולין” יותר טובות, אבל ביננו, אתם לא אוהבים את החיספוס (בניגוד לעידון המטרופולינאי) שהן מוסיפות לאנסמבל? יש שם את כל האלמנטים לרוק ישראלי- “חברה של אח של…” ו-”מה הם עושים עם כוסית כזו?…”. סיוון אחראית לתוספת אנרגיות לא מעטה שחסרה (עד לקראת הסוף שבו אסף לקח את המושכות) ומלאני מוסיפה מעין חן ומלכותיות שחסרה ל”גברברי” ההרכב.

מבחינת הפלייליסט, אנחנו מתעסקים כאן בקבוצת יוצרים שיכולים לתת לקהל שעות של להיטים מהארסנל הפרטי של כל אחד. הם לא. ההופעה הכילה את הדיסק, במלואו, בביצוע כמעט מדויק ולא מרגש. בין לבין נשזרו “לא יכול בלי זה”, “משקה דמעות” ו”הוא האמין לה” (תקנו אותי אם אני מפספס משהו…). כנראה שלחברי הפרויקט לא היה זמן לחזרות על יותר נמברים מכיוון שהם עצמם עסוקים בימים אלו, אך נראה כאילו הסיבה העיקרית היתה הופעה של אביב “וונא-בי רוק סטאר” גפן שעקבה את הפרויקט ומנעה מהחבר’ה להתפרע. זה חבל. תכנון לקוי מצד הזאפה, ותרנות מצד חברי הפרויקט. חבל. הפתיחה ב”כל מה שנופל מהשמיים” היתה נטולת אנרגיה שרק החלה לזרום בשיר השני “שלושים” וכך נשרפו להם שני הנאמברים החזקים יותר של האלבום, נשאר רק לסגור בלהיט התחנה ההיא “לרוץ מהר” בביצוע חביב, אם כי לא משמים.
נראה כאילו אני משתמש ביותר מידי “חבל”. אני חייב לציין שנהניתי מאוד. באתי, קיבלתי את מה שרציתי והלכתי הביתה. זה פשוט שזה היה רק זה. נראה היה לי שמאייקונים כאלו, מפרויקט שעבדו עליו כל כך הרה זמן ובמיוחד עקב התחרות בכל ה”פרויקטים” האחרים היום, קצת שואו לא היה מזיק.
מצד שני, אולי זה בדיוק מה שזה- כמה חברים נפגשים ועושים כיף, לא יותר. בזאפה הם אמרו לנו- “תראו, בילינו קצת ביחד וזה מה יצא לנו”. אם ככה, אז שיחקתם אותה.

דרך אגב, המחיר הוא בהתאם ונוח לכל כיס. על זה לפחות הם מקבלים חמש נקודות. לטובת הזאפה יאמר כי כשהוא לא עמוס המועדון הזה לא רע וההשקעה בתאורה היתה יוצאת דופן והצליחה לדחוף את ההופעה לקצת מעבר לבינוניות שלה.
לסיכום- תלכו לשמוע, פעם אחת ודי, כי שווה. בכלל יכול להיות שכשאביב גפן לא נושף בעורפם (הנה מחשבה מפחידה) ההופעה תתארך ותאפשר להם לתת שואו.

אתר ניוז-א-רמה, אחד המשובחים לחדשות בנושא קומיקס ותרבות פופולארית, התחיל לאחרונה בפרסום יומי של עמודים מתוך סידרת הקומיקס המוצלחת של בריאן מייקל בנדיס ומייק אבון-אומינג – Powers.

מדובר באחת מסדרות הקומיקס המוצלחות של השנים האחרונות, מהתחלה, בצורה של עמוד ליום. אמנם זו לא הדרך האידיאלית לקרוא את זה (הקצב המהיר הוא אחד המאפיינים הבולטים של הסידרה – והקצב הזה הולך לאיבוד כשאי אפשר לדפדף במהירות בין העמודים), אבל זה בחינם. לכו על זה.

התלבטתי אם לכתוב את רשמיי בנוגע לאלבום הראשון של דפנה והעוגיות כתגובה לפוסט של חן, או שמא בפוסט חדש ונוצץ. בסוף החלטתי על האפשרות השנייה, במיוחד בגלל שיש לי גם כמה דברים אוניברסאליים יותר להגיד על המוזיקה והמלחמה המתרחשת בדקות אלה ממש בצפון. מוכנים? יאללה.

עוגיות או לא להיות
סיפור האהבה שלי עם דפנה והעוגיות התחיל בהופעה הראשונה שלהם, מתישהו לפני כשנתיים (פלוס מינוס). היינקין הבימה קלאב היה מלא בקהל שגרם לי לחשוד שמועדון ההופעות החביב שינה את אופי פעילותו והפך להיות למועדון לסביות. רק מאוחר יותר הבנתי שהקהל המאוד מסוים הגיע להופעה הנ”ל בגלל שדפנה והעוגיות היוו סוג של המשך ללהקת מונרו – שלישית הרוק של יעל לוי, מתופפת המכשפות, שזכתה בזמנו לביקורות נלהבות אך מיעוט בהופעות ובחומר מוקלט לא הצליחו לשים את ההרכב על המפה.

יעל לוי כבר לא הייתה בעניין, אבל דנג’ה שוורץ ודפנה קינן דווקא כן, וצירפו אליהן את שלושת האחים למשפחת זובלסקי – ענבל, אור וטל (שני האחרונים מוכרים לחובבי יוני בלוך). דפנה הייתה הלידרית של הלהקה, שכתבה את רוב השירים. ההופעה הראשונה עדיין הייתה בוסרית מדי לטעמי, ויצאתי ממנה עם טעם טוב אמנם, אבל לא בהרגשה של “וואו, אני חייב לראות אותם שוב!”

דעתי השתנתה מספר קטן של חודשים לאחר מכן, בהופעה שלהם בערב “פילטר” אותו הנחתי במועדון הג’ה-פאן ז”ל. העוגיות התגבשו מאוד בחודשים הקצרים שעברו מאז ההופעה הראשונה, הנגינה הייתה מהוקצעת יותר, השירים קבלו עיבודים קברטיים מאוד, שמאוד מצאו חן בעיניי. מאז ניסיתי להגיע לכמה שיותר הופעות, והיו לא מעט כאלה.

אמנם דפנה והעוגיות לא בדיוק “חרשו” את הארץ בהופעות כמו להקות צעירות אחרות (בית הבובות היא דוגמה נהדרת ללהקה שהופיעה כל יומיים ובפינות הכי נידחות בארץ בדרך להצלחה), אבל הם שמרו על קצב של הופעה אחת לפחות כל חודש בהיינקין, ומכיוון שלקח ללהקה יחסית הרבה זמן טרם הכניסה לאולפן ההקלטות – יצא לי לראות את הלהקה מתגבשת עוד יותר במהלך החודשים, מנסים עיבודים שונים ומשונים, שירים חדשים, קאברים, אירוחים בהופעות וכיף גדול.

 עטיפה ותקליט
החודש, סוף סוף, יצא לחנויות הדיסק הראשון של הלהקה, שנושא את שמה (מה שנקרא בשפה המקצועית – סלף טייטלד). עטיפת הדיסק משדרת צבעים חזקים וקונטרסטיים, דבר שלא כל כך מקובל בתחום המוזיקה (בשנים האחרונות נהוג יותר לנסות ליצור עטיפות “חלקות” יותר, להשתמש בצבעים פחות בולטים). ידידה שראתה את עטיפת הדיסק אמרה עליה שהיא מזכירה לה “פרסומת של איסקייפ” (מותג הצעירים של פלאפון). זה לא מצא חן בעיניה.

אני לעומתה מאוד מרוצה מעטיפת ועיצוב הדיסק. הצבעים והויז’ואלים בולטים, העובדה שחוברת המילים נפתחת לפוסטר מושקע שמתכתב באופן ישיר עם העטיפה משמחת – ולמרות כמה שאלות פתוחות (כמו, למשל, העובדה שסדר מילות השירים לא תואם את סדר השירים בדיסק, או מי זה לעזאזל הבחור השישי שמופיע בצילומים?) העיצוב מצליח לשמור על אווירת הלהקה – צבעונית, שמחה, מעניינת ומושכת. אבל לא באנו לדבר על עיצוב, ומה שחשוב באמת הוא מה ששומעים ברגע שמכניסים את הדיסק למערכת.

 הדיסק נפתח עם רצועת הקדמה לא ברורה במיוחד, של מילמולים מצד חברי הלהקה שכנראה נתפסו בזמן ההקלטות, ונערכו למעין בליל טקסט לא ברור בווליום נמוך, שגורם למאזינים, בפעם הראשונה שהם שומעים את הדיסק, לחשוב שהם קיבלו מוצר דפוק. ההחלטה לפתוח את הדיסק ברצועה המוזרה, שלדעתי היה ראוי יותר לשים אותה בסוף הדיסק, פותחת הביקורת שיש לי על הדיסק. אבל אני עוד לא רוצה להגיע לזה, כי בביקורות, כפי שכולם יודעים (חוץ מהעורכים שלי, מסתבר), נהוג לפתוח בחיובי ורק אז לעבור לשלילי. אז יאללה – חיובי:

מדובר בדיסק של דפנה והעוגיות. הקהל מבין העניין שגדש את ההופעות שלהם בשנתיים האחרונות לא צריך יותר מזה בשביל ליהנות מכל רגע, אבל גם קהל חדש שמתוודע ללהקה דרך הדיסק מבין די מהר למה זה כל כך משמח. כל השירים מוצלחים, עם טקסטים שנעים בין אינטליגנטים למשעשעים (ובכל המקרים שומרים על רמה גבוהה), לחנים מקוריים שמושפעים מאלף ואחת סגנונות מוזיקליים, הרמוניות קוליות נהדרות, כלי נשיפה, והרגשה נשית שמאפיינת את כל הסיפור, ומהווה סוג של חידוש במוזיקה הישראלית – שגם הזמרות שבה משום מה בוחרות לשיר טקסטים א-מגדריים בדרך כלל.

כדאי אולי להתעכב על עניין הנשיות שבדיסק. “דפנה פיק“, הסינגל בראשון, הוא דוגמה בולטת לכך. דפנה קינן מצליחה לשרטט נשיות מנקודת מבט שהיא ספק צינית ספק רצינית, ובעצם שרה רצף של קלישאות נשיות, שביחד עם הפזמון שאומר ללא הסתייגות או בושה “שלאכול סרטים זה להיות אישה”, נותנות גם לבחורים שבנינו נקודת מבט נטולת פילטרים על מה שמתרחש בצד השני של המגדר.

 עכשיו, כשעברנו על עיקר הדברים הטובים, אפשר לעצור קצת ולתת את הביקורת. ראשית, סדר השירים בדיסק. שלושים שניות של מלמולים הוא רק ההקדמה ל-12 שירים שמסודרים באופן שנראה די ראנדומנלי. לא הצלחתי למצוא שום רצף, רעיוני או מוזיקלי, בסידור. שיאים מוזיקליים מגיעים מוקדם מדי, השירים הרוקיסטים יותר והדיסטורשנים יותר מפוזרים באופן לא ממוקד לאורך כל הדרך ומשאירים את סוף האלבום קצת עקר מדי (עם שירים נהדרים אך “רגועים” יותר, לא כאלה שתופסים את האוזן בשמיעה ראשונית). חבל. סידור מוקפד יותר היה יכול לעשות את ההבדל למאזינים חדשים בין “וואו” לבין “אלבום נחמד”. ואני לא חושב שזה רק “אלבום נחמד”, זה הרבה יותר מזה – אבל את זה אני אומר בתור אחד שכבר מכיר את השירים. מאזינים חדשים, לדעתי, יתקשו להתחבר בהאזנות הראשונות, וסדר השירים התמוה הוא סיבה לכך.

הבעיה השנייה של הדיסק, לטעמי, היא הפקה מוקפדת יותר מדי מצד רם אוריון. אוריון, אחד מהיוצרים האהובים עליי במוזיקה הישראלית בשנים האחרונות, ניסה, לדעתי, להביא את הדיסק למקום “בטוח”. ההפקה נקייה, לפעמים קצת יותר מדי, וחסר בה חלק מהאנרגיות והדיסטורשנים שאנחנו רגילים לקבל בהופעות החיות. הסוג הזה של ההפקה אמנם יקל על הלהקה להכנס לפלייליסטים השונים (עובדה – דפנה פיק נכנס בקלות ובטבעיות לרשימת ההשמעה של גלגל”צ), אבל קצת מסתיר את אופייה הטבעי של הלהקה. דווקא באלבום הראשון היה אפשר לקחת למקום הרבה יותר פרוע ולהרגשה “חיה” יותר. ההתברגנות יכולה לבוא בכיף באלבומים הבאים – הבכורה היא המקום להתחרעות, גם כי תמיד יסלחו על חוסר דיוק וקפדנות בחסות ה”בוסריות” שבאלבום הראשון – וגם בגלל שאלבום ראשון צריך, לדעתי, לייצג את הלהקה באופן הכי אמיתי שלה.

 למרות שתי המגרעות, עדיין מדובר באלבום נהדר. בשבועיים האחרונים אני מוצא אותו במערכת שלי רוב הזמן, רץ בלופים ומרענן לי את שעות היום החמות. עניין ההפקה הוא בהחלט דבר שצריך להתרגל אליו, אבל לכו תדעו – בשמיעות הראשונות גם ההפקה של האלבום המצויין של “הבילויים” נשמעה לי לא מתאימה – אך מהר מאוד היא גדלה עליי, ועכשיו מדובר באחד האלבומים האהובים עליי.
בסופו של דבר, אין לכם שום סיבה שלא לרוץ לחנות התקליטים הקרובה לביתכם (במידה והיא לא טאוור רקורדס, כמובן) ולרכוש את הדיסק. הוא לא יקר, יש בו 12 שירים נהדרים, והמעלות שבו גוברות בלי להתאמץ על המגרעות. אחרי שרכשתם את האלבום, אל תשכחו לקפוץ להופעה של הלהקה. שם הרוקנרול בועט יותר, העיבודים “מלוכלכים” יותר והלהקה ממריאה לגבהים חדשים.

 מלחמה
זו הממש-מלחמה הראשונה בתקופת חיי (אם לא מחשיבים את שלום הגליל שהתרחשה שהייתי במצב ראשוני בבטן של אמא), אבל אחרי רצח רבין אחד, אני חושש לגורל המוזיקה הישראלית. למי שלא זוכר, שנת 1995 הייתה לא רק שנת הירצחו של ראש הממשלה, אלה גם שנת מותו של הרוק הישראלי של אז, בחסות הטראומה הלאומית.

זה היה בלתי נמנע. המורל הנמוך של תושבי המדינה אז, לא רק שדיכא אומני רוק והוביל אותם למחוזות שקטים ואקוסטיים יותר, אלא שגם דיכא את הקהל ומנהלי תחנת הרדיו, שלא נתנו צ’אנס לרוקיסטים שכן חשבו שמתאים יותר להמשיך עם הדיסטורשנים גם במצב העגום. גלגל”צ התחילו באותה שנה עם מתכונת הפלייליסט, שהתחילה כאמצעי ביקורת כדי שהתחנה תגיש קו מוזיקלי אחיד התפור למורל הלאומי הנמוך. השירים שהורשו לשידור היו בעיקר שירים שקטים, עצובים או עצובים-אופטימיים. הלהקות המצליחות של תחילת שנות התשעים לא הצליחו להתגבר על המכה. רובן התפרקו. גם להקות חדשות יותר לא הצליחו להתרומם (אלג’יר, למשל, הוציאה אלבום בכורה נהדר באותה שנה שהפך באחת לכישלון טוטאלי, שהוכיח את עצמו רק במרוצת השנים, עם הפיכתו לפריט אספנים וכהוצאה מחודשת בעקבות הצלחת אלבומם השני). הזבובים שקמו אז בחסות דן תורן, מאור כהן וחברים לקחו על עצמם לנסות להרים מחדש את המורל עם רוקנרול שמח, וזכו להצלחה מסוימת (בעיקר עקב היותם סופר-גרופ), אבל גם הם התפרקו לבסוף.

הרוקנרול ספג פגיעה, יחסית אנושה, ובעקבותיו כמעט כל היוצרים הישראליים שהם לא שלמה ארצי. הפלייליסט הפך לשיטת העבודה היחידה בגלגל”צ, שצברה פופולאריות מטורפת, שהפכה לגמרי את יחסי היוצרים-רדיו.

בשנים האחרונות נראה שהמוזיקה הישראלית קצת מתאוששת. זה התחיל באיחוד של משינה, שהביא אלפים להופעות בקיסריה. פסטיבל המוזיקה של ניצנים עזר גם הוא, כמו שיפור ניכר ברמת החומרים המשוחררים. הרוקנרול חזר לאופנה, מועדוני ההופעות נפתחים וצומחים כפטריות אחרי הגשם, האומנים הגדולים ממלאים אולמות בלי להתאמץ, ונראה שאנחנו חוזרים לנקודה בריאה בתרבות המוזיקה המקומית. אני מקווה שהמלחמה הנוכחית לא תחזיר את המצב עשר שנים אחורה. כמעט כל תחנות הרדיו כבר נכנסו ל”פלייליסט מלחמה” רגוע, אומנים ממשיכים לבטל הופעות והמצב, על פניו, נראה רע.

הדבר היחיד שמעודד הוא מועדוני ההופעות, לפחות אלה שבתל-אביב, שעדיין מצליחים למכור כרטיסים לא מעטים להופעות רבות. נקווה שהמלחמה הזאת תעבור כמה שיותר מהר, ושלפחות בגיזרת המוזיקה הישראלית – תצא ללא נפגעים – כי באמת, בחייאת אלוהים, מספיקים לנו כל הנפגעים האחרים.

עוגיות!
טוב, אף אחד מ”יושבי” הבלוג עדיין לא עשה זאת, ואין ספק שהגיע הזמן (מזמן מזמן), אז כרגיל אסיר את הכפפה, אעטה את גלימת המושיעה הלאומית שכה הולמת אותי, אחרוג ממנהגי ואעשה משהו שאני לא טובה בו -ביקורת מוזיקלית, ואנפנף בחינניות את אווירת הנכאים השורה פה כמו גם בכל שאר העולם לאחרונה בעזרת המלל העתיד לבוא.

חברים, אני יודעת שזה שוק, אני יודעת שזו הפתעה, אבל הגיע הזמן לומר זאת, לאחר חודשים של ציפיה, שבועות עד חודשים של אפייה, קפיצות חודשיות להיינקן הבימה קלאב יבל”א, ויתור על מסיבת סיום אחת ועוד כהנה וכהנא (אווו! מי אמר רפרנס שנון ולא קיבל!), דפנה והעוגיות הוציאו דיסק בכורה.

חברי הלהקה בסדר אנאלפאבתי: אור זובלסקי (תופים, כלי הקשה, אקורדיון וקולות), ענבל זובלסקי (גיטרה בס), תמר זיו (סקסופון טנור, סקסופון סופרן, מלודיקה וקולות), טל זובלסקי (גיטרה חשמלית, גיטרה אקוסטית וקולות), דן-יה שוורץ (גיטרה חשמלית, גיטרה אקוסטית, קסילופון, חלילית, קאזו וקולות), דפנה קינן (שירה, גיטרה חשמלית, גיטרה אקוסטית וקאזו).

אחרי טיזר מוצלח למדי, “דפנה פיק” שמו, ידעו העוקבים ויודעי הדבר האינטלקטואלים באמת, וקצת קצת עזרה מאימפריית הרוע היא גלגל”צ שהייתה די למל”מית (חן לומדת ראשי תיבות לא מועילים ולא מזיקים בצבא) בנושא, ובעיקר קרדיט שנזקף לזכות הכישרון העצום הנוטף, נולד בשמחות התינוק, מעתה יקרא העוגיון.

לא מדובר בתינוק מכוער, כי אם בילד בריא, שנולד במשקל הגיוני, בלידה בריאה (ומושקעת), שהדודות כולן יצבטו לו את הלחיים, והוא יגדל להיות לבלי ספק stud אמיתי שכל הבנות ירצו אותו וכל הבנים ירצו להיות כמוהו.
עכשיו אני תוהה אם הגזמתי עם דימויי הלידה, ואומרת לעצמי: “פאק איט!”. מובינג און! הנה היפיוף, דפנה תשמח לספר לכם בוידאו ב- MSN שהוא “ירוק,צבעוני ואדום“.
מה אגיד לכם, דבריה דברי אמת הם. שמעו בעצמכם.

כן טוב, אני יודעת מה אתם חושבים, הם לא פוטוגנים החבורה. אבל המידע הזה שבידכם אינו אמין, כי קודם כל, תראו את תמר וענבל נניח (ואת הכובע המקסים של תמר) ושנית, הבפנוכו בסדר גמור! הוא נפתח להיות פוסטר מגניב (שלדעתי יש בו עלילה שעיקריה קונספירציה המובילה למוות של דנג’ה, אבל זו רק דעתי כמובן), עם כל המילים, ותמונות בסיידר גמור!
בקיצור, ויזואלית יש קסם, תסמכו עלי, ובגלל שאני בן אדם אמין מאין כמוהו, אתם תעשו את זה.

טוב אז סיימנו עם העטיפה, אני מניחה שנעבור לדברים ההרבה פחות חשובים הא? המוזיקה נניח.
האלבום מתהדר ב-12 רצועות מוזיקליות (חן מחליטה לכתוב בעודה שומעת כדי שהכל יהיה רלבנטי ובזמן אמת, היא פותחת את שני הכוננים ובודקת איזה מהם פחות מאוד מאובק וראוי להכיל את האוצר). 13 אם אתם מחשיבים את רצועת המבוא הכוללת אי אלו מלמולי עוגיות (בעריכתה של דפנה אגב). מעבר לזה, מדובר ב40 דקות של הנאה, שגם בשל היות הדיסק מקורי וכיפי (כי פיראטים, כידוע, לא אוהבים עוגיות) השמות של השירים יהיו רשומים לכם בעברית במדיה-פלייר.
כמה מילים על ההפקה: הבוחש בדברים הוא רם אוריון שאחראי על ההפקה המוזיקלית. הגירסאות הן גירסאות מהוקצעות, מלוטשות יפה, גיוון כלים נרחב (תופים ושאר כלי הקשה, אקורדיון, בס, סקסופון טנור, סקסופון סופרן, מלודיקה, חשמלית, אקוסטית, קסילופון, חלילית, קאזו אקא ציקוציט, פסנתר ובנג’ו) שלא מכביד אלא יוצר עושר מוזיקלי עצום, והעיבודים עצמם, הוכנו כמובן במיוחד לצרכי ההקלטות, שונות מגירסאות ההופעות, עם הרבה יותר קולות שניים ושלישיים, הרמוניה נהדרת ונגנים אורחים (שהם בעצמם לא ממש מאותגרים מוזיקלית.(

התענוג עולה בין 40-50 ש”ח, כשהצדיקים האמיתיים מביננו יתעקשו מתוך עיקרון כמובן לקנות אותו מקורי.
גם את האייריברה שלי (היא בת, קוראים לה קלאופטרה) צריך לצ’פר מדי פעם בעושר מוזיקלי חדש, אחרת היא קמלה.

קצת על הבאזז.
יכלתם לראות אותם לפני שבוע בפרומו (מוסף התרבות של מעריב) בקטנה, ואז שוב, קצת יותר בגדולה, והשבוע בתור כתבת שער. בטלוויזיה עוד תראו אותם, בין אם זה עם הקליפ של דפנה פיק שיצא ממש לפני יומיים ככה לערוץ 24 ובין אם זה במקום אחר. ברדיו גם כן. ובכל הוידאו-אינטרנט האלה, כמו בוואלה, שמהווה גם מקום טוב גם לבחון בו את ההערצה המתפתחת יפה, להלן אנשים שבחרו לעצמם את הכינויים: סגידה!, זובלסקית, מאוהב בדנג’ה וכד‘.
הנה דוגמא משעשעת למה שהולך שם:

תגובה מאת: חסה
הלהקה הכי אבל ה-כ-י סתומה שיש!!!!!!
זאת אומרת:א.שם הלהקה מכוער!!!!
ב.שירים מפגרים
ג.”אומני הלהקה” מכוערים סתומים ומפגרים!!!!

ומה שהיא קיבלה בתגובה היה:

זו להקה סתומה ואת קוראת לעצמך חסה, ק’ למחשבה.

אכן משעשע. הגוגל הנוכחי לא מראה סימנים להקמת אתר מעריצים ראשון, אבל הרי ברור שזה זמני. אני כבר רואה את זה: “האתר של שלישיית האחים זובלסקי”, “האתר הבלתי רישמי הגדול של דפנה קינן ודן-יה שוורץ”, ובל נשכח את: “אני ממורמר כי אני רוצה את תמר” שיכלול סקשני ביוגרפיה, דיסקוגרפיה, תמונות, והורדות ובינהם גיפים של דפנה מקפצצת.יהיה מצחיק. יהיה כיף.

לכבוד המאורע המרגש כתבתי כמה מילים, חמשיר קטן:

דפנה דפנה דפנה, ועוגיות

כל כך הרבה זמן עד ההגעה לחנויות

לא נורא

העיקר שקרה

ועכשיו כולנו נפצח במחולות

לא הכי טוב, אבל כאמור תמיד הקדמתי את זמני.

שטויות!

לסיום, דבר לא קשור בעליל. כידוע הגן המסיונרי שלי עוד הרבה בטרם שהשכיר את שירותיו למאמץ העוגיתי, פעל למען המאמץ הבאפיסטי.

מסיבאפי 4, פוסט-אפוקליפסה, 15 באוגוסט, מועדון שהשם שלו לא זכור לי אבל גוגל איט, בכל מקרה, בין האטרקציות, הפקה אדירה בשם “מה זה השטויות האלה”, להלן הטיזר.

מי שלא מזהה את הנפשות הפועלות, מדובר בקוואמי דה לה פוקס, עירית לינור, עז, יונית לוי (האישה וההתנפנפות השיערית בגבול הצפון), חתול ושירי. כולם מעריצי באפי אדוקים, כולל החתול והעז.

המסיבאפי משנה כיוון מעט ומביאה לכם מסיבה יותר עשירה בהפקות כאלה, ראיתי חלקיקי דברים ואני יכולה להעיד שמדובר במשהו מבטיח, לראות אנשי תקשורת רציניים (וקוואמי) מתפרעים לחלוטין, זה לא מובן מאליו.

בברכת “לשנה הבאה עם נוסטלגיה בדיסק השני“,

שמרו על עצמכם,

חן.

התמימים בינכם, אלה שקוראים עיתונים ומתעדכנים באינטנרנט במתרחש בחזית הצפונית (כי את עזה הרי שכחו מזמן), מתבלבלים וחושבים לפעמים שהממשלה שלנו שולטת במדינה.
על פניו, הרי, זה נשמע הגיוני. ‘קדימה’ זכתה למספר מנדטים מרשים בבחירות האחרונות, ‘העבודה’ לקחה את המקום השני ואף הצליחה להביא לפרץ את תיק הביטחון (מינוי מגוחך בפני עצמו – אבל דמוקרטי והוגן) ואולמרט, למרות שהוא ממעיט להראות את פניו, משמש כראש ממשלה (יחסית) סביר – כנאמר, אמנם הממשלה הזאת לא משהו, אבל כבר היו לנו גרועות יותר בתקופות נתניהו וברק.

צרכני הטלויזיה שביננו כבר הבינו מזמן, לעומת זאת, מי באמת שולט בציבור בתקופת המלחמה הזאת. לא הכנסת או הממשלה, אפילו לא הצבא או המשטרה. הטלויזיה, היא השולטת בנו לאחרונה.
זה טבעי. בתחילת הלחימה הציבור היה צמא לכל שביב מידע חדשותי, בין אם הוא ראוי או לא. “חדשות 2″ שינתה את שמה ל”ישראל נלחמת!”, המהדורות הרחיבו את שעות השידור שלהן ל24 שעות, מיקי, יעקב, יונית, גדי וחיים לא ישנו כבר שבועיים. הכל, לכאורה, כדי לענות על הצורך הבסיסי של העם להתעדכן. הבעיה התחילה כשמהדורות החדשות, שגם ככה מלאות חשיבות עצמית, נכנסו לנעליים גדולות מדי. עודף תשדירי החדשות וכניסה ל”שיגרת מלחמה” גרמה לציבור הרחב למאוס במהדורות החדשות.
כמה אפשר לראות כבר את אותם פרשנים, אותן פרשנויות? בשלב מסויים אפילו הטון הדרמטי של יונית לוי כבר לא מצליח להרשים אף אחד, ואפילו מכורי החדשות יעבירו ערוץ כשיספרו להם בפעם המליון ש”היום, בעצם, לא קרה שום דבר מיוחד”.
לשם ההברה – אני לחלוטין בעד מבזקים ופריצות כשהמציאות מכתיבה אותם. כשיש פיגוע צריך לעצור ולדווח, ואפילו לרסן קצת את לוח השידורים. מצד שני, כשזה מספיק זה מספיק – וגם בזמני מלחמה – יש דבר כזה בשם “יותר מדי חדשות”.

ערוץ 10, למשל, מתחיל את שיגרת החדשות שלו החל מחמש בצהריים, בתכניתו של רפי רשף הבלתי נסבל. בשבע עוברים ישירות ללונדון וקירשנבאום, ואחריהם ישירות למהדורה המרכזית (והמורחבת, כמובן). אין ספק שערוץ 10 פועל עם מה שהוא יודע לעשות הכי טוב. מהדורות החדשות שלו הן ללא ספק הטובות בארץ, עם צוות פרשנים צעיר וחד משל המתחרים, עריכה רעננה יותר ואמירה חדשותית הרבה יותר אינטילגנטית. אך למרות הכל, גם חדשות 10 נפלו בפח ה”יותר מדי”. יעקב איילון עם שכפ”צ בגבול הצפון לא מרשים אף אחד. אם כבר מצחיק.
העמיתים בערוץ 2 מביאים גם הם מהדורות גרנדיוזיות. האמת היא שאת צוות החדשות של ערוץ 2 אני לא סובל. כמו כל הערוץ, גם הצוות הזה מלא מעצמו ברמות לא מוסברות. הפרשנים חושבים שהם מינימום דובר צה”ל, מרשים לעצמם לשים פס על הגיון בריא (לא להגיד איפה רקטות נפלו וכו’), להשתלט על לוח השידורים של הערוץ (הווה אומר – להאריך או לקצר מהדורות כראות עינהם, ללא הגיון עריכתי או הכרח מציאותי) ולעצבן באופן כללי.
הערוץ הראשון נשאר לגמרי מאחור. כששני הערוצים האחרים מצויידים בציוד משוכלל ומסוגלים להעביר מהדורה אחת משלושה מוקדי שידור – הצוות הטכני של הערוץ הראשון בקושי מצליח לקשר טלפונית בין האולפן לכתב בצפון, או להפעיל בזמן כתבות וידאו. הרמה הטכנית המביכה גורמות למהדורות שלהן להראות מיושנות. גם חיים יבין לא מוסיף לעניין.
“קשת” הבינה ראשונה שהגענו למצב של “אובר” חדשות, כשדאגה כבר בסוף השבוע הראשון למלחמה לצאת להפוגת “כוכב נולד” מסורס. בסוף השבוע השני חזרו כבר כמעט לגמרי לשגרה. מהדורות החדשות אמנם היו ארוכות יותר, אבל “כוכב נולד” חזרה לתחרות, ואפילו ארז טל וחברי מועדון לילה יצאו עם תכנית חדשה (ומסורסת). “רשת” מיהרה להשוות והוציאה את חברי ‘משחק מכור’ מהחופשה. התוצאה, “רצועת הביטחון”, הייתה יותר מביכה ממצחיקה, אבל כל עוד זה לא חדשות – אני בעד. השמועות מספרות עכשיו על שידור של ארץ נהדרת בסוף השבוע הקרוב או בזה שאחריו, וגם על איחוד שמתגבש מאחורי הקלעים של חברי “זהו-זה”.
הקולות המתרגשים לרגל חזרת התכניות האהובות (ויעידו על כך אלפי הטוקבקים ברשת) מוכיחים את מה שאני חושב כבר מזמן – טלויזיה היא, בראש ובראשונה, אמצעי בידורי אסקפיסטי. חדשות זה טוב ויפה, אבל ברגע שהן עוברות את המינון הבריא (שעתיים מקסימום ביום), הן מתחילות להמאס.

הפסקה ארוכה.
אולי ארוכה מידי.
עד שסיימתי פרוייקט ענק שגזל את רוב זמני ולא איפשר לי לכתוב נפלתי על השבוע הכי עמוס בעבודה החדשה שלי.
כשזה נגמר- המלחמה התחילה.
אז הבנתי שאני לא יכול לצפות מהעולם שיסתובב בקצב שלי ואם אני רוצה שמישהו יזכור אותי אני צריך לשנס אצבעות ולהקליד.

כרוניקה של מוות ידוע מראש
אני לא הייתי קורא לעצמי שמאלני. אבל ימני אני בטח לא. למעשה אני לא יודע מה אני. אני לא אוהב או מאמין בלחימה מצד אחד. מצד שני אני לא חושב שאם מישהו היה מכניס לי אגרוף הייתי נופל לרצפה ונותן לו להמשיך לחבוט בי.
כצו שמונה לעתיד אני מחויב לחשוב ולבחור בצדדים, להחליט במה אני מאמין יותר. כמו הרבה אנשים אני מחובר לטלויזיה ולפרשנים. לי זה עוזר כי שם, בתקשורת הברברנית שלנו אולי אני אמצא חלקיקי דעה, רעיונות, משהו שאני יכול להתחבר אליו. הנה מה שמצאתי עד עכשיו-
1. במלחמה מתים- כן, כן, על אמת. מה שקורה זה שכל כך התרגלנו להיות מעצמה אזורית, עם כובש שעליון פי כמה וכמה ביחסי כוחות ששכחנו לגמרי מה זה להיות בסכנה קיומית, במלחמה. מה שאני הבנתי זה שכמה שאנחנו רוצים לראות בהם רק מליצייה של ערבים, החיזבאללה הינו צבא מאורגן היטב. ככזה יש לו מודיעין, אמל”ח, יחידות מובחרות וכל שאר המנגנונים שאנחנו רגילים להם מצה”ל- למעשה, את רוב מה שהם יודעים הם למדו מצה”ל. בהתאם, כאשר נלחמים בהם יש לצפות להרוגים כמו בכל מלחמה.
בששת ימי יוני 67′ נהרגו קרוב ל- 700 ישראלים (חיילים ברובם, כמובן), זה מאה ומשהו ליום. בחודש של יום כיפור קרוב ל- 3000, זה כמעט מאה ליום. בשל”ג הממוצע היה 25 ליום, שזה הרבה יותר טוב. אני כבר איבדתי את הספירה אבל אני יודע שב- 12 הימים האחרונים נהרגו פחות מ- 25, זה לא כיף, אבל זה לא רע.
מה שכן, כל מפקד בצבא מפחד שיהרגו לו חיילים בלבנון, כי זה ישליך על המשך הקריירה שלו- זה כן רע. לא שאני מעודד מפקדים רשלנים שיגרמו למות חייליהם, אבל איך מישהו יכול לתפקד עם הלחץ הזה? האם מפקד במלחמות הקודמות לא רצה שיהרגו לו חיילים? סביר להניח, אבל הוא גם ידע שיהרגו. המטרה שלו היתה למזער את זה ע”י כך שיהיה המפקד הכי טוב שהוא יכול להיות. כשיש לו וועדת חקירה בעורף, קשה לחשוב כמו שצריך. אל תבינו אותי לא נכון, אבל במלחמה כמו במלחמה.
2. היי שלום! ממשלה! כן, אתם שם בירושלים! מה קורה? אתם אשכרה עושים משהו חוץ מלהתראיין ולענות לטלפונים מ- GW וקונדוליסה?
מה זו הקפיצה המטורפת למלחמה? מילא להיכנס מהר כדי להחזיר את החטופים, זה הגיוני, אבל כשזה לא עובד- עוצרים.
עוצרים, לוקחים נשימה, חושבים על המצב, שוקלים את כל ההשלכות ואז…
לא, לא, לא! לא ישר יוצאים למלחמה!
נותנים אולטימטום של כמה זמן שנראה לכן ראוי לממשלת לבנון להעיף את חיזבאללה לגמרי מדרום לבנון (הם לא יצליחו כמובן, הם בטח גם לא ינסו, אבל ככה עושים דברים בספר), אחרי האולטימטום יוצאים למלחמה. עדיף לא ישר מהמגירה אלה אחרי שהגישו לכם כמה דרכי פעולה…
אוקיי, עכשיו אחרי שהבנו את זה אני חייב לשאול- אז מעכשיו אני אמור לקרוא לחלוץ רמטכ”ל או כבר אפשר ראש הממשלה? נו, אתם יודעים, כמו שקנצלר ונשיא ביחד זה פיורר…
3. כנראה שניכנס ללבנון לפעולה קרקעית. כנראה שזה יהיה אחרי שהצבא שלנו שכח מה זה לבנון והחיזבאללה למד אותנו. כנראה שזה יהיה מרחץ דמים שבוא אנחנו ננצח רק כי יש לנו יותר. כנראה שאחרי זה נוציא על לבנון את כל אגרסיות השכול שלנו ונהיה הכי לא הומנים בעולם. כנראה שזה יהדהד עד לדור של הילדים שלי… אז אולי דיי? ועשו טובה, אל תקראו לי להיות חלק מזה.
4. אז זה אומר שאין מזרח תיכון חדש? מישהו צריך להודיע לפלשתינאים.

אסיים את הנושא הזה בהמלצה- תקראו את הטור של סייד קשוע ב”הארץ” (לא, זה לא תבשיל אתני, זה סופר ועיתונאי). לפחות את הטור של שבוע שעבר. אני אצטט חלק יפה ממנו-
“עכשיו אני משתדל להדליק טלויזיה כמה שפחות…הרבה אנשי צבא ואנשי תקשורת צבאיים הופיעו במינונים שאני לא יכול לסבול. אני הכי שונא אותם כשהם מתראיינים בשטח, המפקדים, עם משקפי השמש שלהם והחיוך הזה, המלא ביטחון עצמי. אני נשבע לכם שלי הם נראים מאושרים, נראים במיטבם. מי אמר שרמטכ”ל או מפקד חטיבה חייב להראות כך?…לדעתי זו טעות איומה ואני בכלל לא בטוח שזה מחזק את העורף. אני, למשל, הייתי מעדיף מפקד צבא חסר חוט שדרה. הייתי רוצה לראות רמטכ”ל מעשן בשרשרת, לחוץ,מבואס ממעשיו, יודע שזה נורא, מלחמה. הייתי מעדיף אותו עם בקבוק וודקה ביד, כך מול המסך, מסביר שזה עוזר לו להתמודד עם הזוועה. שיהיו לו כדורים נגד דיכאון והוא יבלע אחד כל חמש דקות. אז הייתי מזדהה איתו, מבין אפילו. אתם יודעים מה? תומך בו ובכל מעשיו.”

ובנימה אופטימית זו…
המלצה חמה לקצת אסקפיזם, עוד המלצה וביקורת.
אז ככה, את\ה חיפאי בגלות או תל אביבי מודאג, את\ה רוצה לנוח קצת ממזורי החיים, לשתות משהו, אולי לשמוע קצת מוזיקה טובה ובטח, אם אפשר, אוכל טוב במחירים “עממיים” (למטבח גורמה). מקום קטן, אך עמוס, לדברים מסוג זה הינו “ג’וז ולוז” ברחוב יהודה הלוי (51, קרוב לאלנבי).

אורית ועלמה (למי מאיתנו שאינו ירושלמי או מחזיק בחברים ירושלמים, היו  הנ”ל הבעלים המקוריות של המרקייה) הן הבעלים של המקום הזה. אני לא יודע איך לתאר אותו… יאפי היא המילה הראשונה שקופצת לראש. משהו בסגנון “פועה” בשוק הפישפשים אבל לא בדיוק.
למה לא? קודם כל המיקום במרכז ת”א, גם המחירים הקצת יותר נמוכים למטבח לא פחות טוב ובכלל, סתם יותר יפה לי- להיות זרוק ו”מאגניב” בשוק הפישפשים זה קל, להיות מיוחד במרכז ת”א זה קצת יותר קשה.
רק שאני לא אשכח “ג’וז ולוז” זה בערבית אגוז ושקד, משהו כמו כפתור ופרח בעברית.
עכשיו, מלבד הכניסה והחצר שנראות כמו כניסה לבית של סבתא (כולל חתול), העיצוב הפנימי הוא לגמרי לא מה שהיית מצפה ממרכז ת”א וכל מה שהיית מצפה ממרכז ת”א. אסופה של רהיטים ישנים שנבחרו בקפידה, מנורות מוזרות, כוסות קפה שחור משנת 52′, באופן כללי עניין הכוסות עדיין לא מובן לי. בכלל זה נוגד את העיצוב הכללי של מקומות באזור בדיוק כמו שזה דומה להם, דומה, אבל קצת יותר טוב, כי… כי ככה, כי ב”ג’וז ולוז” זה מרגיש יותר נכון. לחלק מזה תורם עיצוב החלל- חדר גדול שבצידו בר, במה קטנה עם פסנתר שמאחוריה חשוף המטבח הנקי, יפייפה, מאובזר כהלכה ומשרה אוירה של צרפת (בניגוד לשאר המטבחים התל אביבים שלא הייתי רוצה להביט לתוכם לפני שאני מזמין), הידיעה ששפיות מיומנות עובדות על המנה שאני רק הזמנתי כי היה לי רעב קטן עושה לי טוב, היא גם עושה לי להרגיש קצת פלצן, אבל לפעמים, גם זה טוב. מעל כל זה ישנה בלקוני, מעין יציע צפוף (שאני בטוח שהמלצריות מקללות). מקום כלבבי.
מבחינת אוכל, התפריט משתנה כל ערב (כך אומרים ואני נוטה להאמין), המנות לא זולות, אבל לא יקרות בהתחשב בטעם ובמחירים של מקומות פחותים אך לא פחות מהוללים והאלכוהול במחירים סבירים מאוד, אפילו זול יש יאמרו.
קשה לי להאמין שפיספסתי את המקום הזה במשך כל כך הרבה זמן אבל כל מי שילך לשם, יבין מדוע זה לא מפתיע אותי.

זו היתה המלצה אחת. ההמלצה השניה היא- יש ב”ג’וז ולוז” הופעות. לפי מה שהבנתי, חלקן מתוכננות, חלקן, התפרצות ספונטנית של אמנים שהמקום מאכיל ובעיקר משקה… כדברי ידיד תושב הרחוב- לא רק התפריט משתנה כל ערב…

ועכשיו- ביקורת: שבן בשיר מחאה או איך הכרתי את ג’וז ולוז.
ביום שני הציעו לי ללכת להופעה של שלומי שבן, באיזשהו מקום לא מוכר בת”א. באותו זמן הייתי עסוק בענייני מלחמה, טרגדיות והתכחשות לבועתיות. שיחת מצב והתמודדות ב”חתוליה” ברחובות (אל תשאלו) עם א’ וז’ גרמה לי לחשוב שאולי מותר לי להתיר מעצמי קצת את הרסן, אולי כדאי לראות מה יקרה אם אני אתן לעצמי להנות קצת. אז התקשרתי למי שהעלה את הרעיון לשבן ואישרתי את השתתפותי, כמובן ששאלתי אותו שוב לשמו של המוזר של המקום.
הגעתי, ההופעה היתה מאוחר (חצות), מאוחר מידי לטעמי ולמעשה אפילו לטעם הבארבי (מי היה מאמין), אבל היא גם היתה חינם אז אני לא ממש בעמדה להתלונן. לא היה המון מקום אבל המלצריות ממש דאגו שנהנה והתאמצו להשיג לנו ספסלים. יאמר לזכותו של שבן והמקום, ההופעה התחילה בזמן. יאמר עוד לזכותם מחמישים דקות היא הפכה לשעה ועשרים של מוזיקת פסנתר, מפוחית, אורגנית וגיטרה שעל כל תו וכל בית וכל מילה וכל חרוז התענגתי. אין אפס, מכל אותם יוצרים תל אביבים צעירים, שבן הוא היחיד שאני אוהב, הוא גם היחיד שאני סובל. השנינות, העקיצות, הישירות המקוריות שלו, כל אלו מהולות בלחנים שקל לשרוק כמו שהם מתוחכמים ועושים רק טוב בלב. בהופעה חיה שבן בכלל נוהג להתפרע על הקלידים, לתת חופש לידיים ללכת לאן שהאולפן וההפקה המוזיקלית לא מאפשרת והופעות במקומות קטנים מול קהל אוהב ואוהד כן. כמו תמיד הוא הבטיח דיסק שני, שהייתי רוצה לומר נראה קרוב מתמיד, אבל עם שבן אני נזהר. כמו תמיד הוא נתן את ההקדמות הקבועות לשיריו, כמו תמיד הוא עשה קאברים שמעידים על היותו מבצע מצוין ולא רק משורר\מלחין. דילן בתרגומו עם מפוחית נשמע כאילו יונתן גפן היה צריך לחשוב פעמיים לפני שהתקשר לאביב, דליה רביקוביץ’ בגיטרה על תל אביב המגעילה (ששבן כה אוהב) ולפני ההדרנים- אדית פיאף בעברית, מתנה לאורית ועלמה.
כאן נסתיימו חמישים הדקות.
עכשיו, ברוב ההופעות החינמיות לא היית מגיע לחמישים דקות, שבן הגיע כי הוא יכול וכיף לו, אבל בטח שלא תקבל הדרן- שבן הביא אותה בשניים.
ההדרנים הכילו, בין היתר, שיר מחאה (שבעיקר מחה על אמנים תל אביבים שכותבים שירי מחאה), כיאה למצב, את “אינטואיציה” שתמיד גורם לי לחשוב- איזה מזל שאני לא חברה של שלומי שבן ו”זוגות זוגות” שתמיד כיף לשמוע ולהנהן למילים. בשלב בזה ההופעה נסתיימה וכל מה שאני יכולתי לחשוב עליו זה- “נו, מתי ההופעה הבא?”
אני מצטער על חוסר הפירוט בביקורת, מחברת ההופעות שלי אבדה וזיכרון אינה התכונה החזקה שלי, מה גם לקח לי כמעט שבוע להתחיל בכתיבה. אני רק יכול להגיד שאם מישהו יחליט ללכת להופעה של שבן עקב הביקורת, הוא בטוח יראה אותי שם.

בתאבון, האזנה נעימה ושלא יגייסו אתכם!

לא הצלחתי להוציא כמעט מילה אחת מהמקלדת בימים האחרונים. לא כאן, לא בספר שאני כותב, לא במיילים שאני צריך להחזיר לחברים, לא במסנג’ר. כלום. כשאני מחליט לשבת ולכתוב קצת, כדי להוציא אגרסיות ומחשבות החוצה, מהראש אל המסך ואל הנייר או האינטרנט, הראש שלי מחליט כאילו להפוך למשותק. או אולי משותק זה לא התיאור הנכון. כשאני מתיישב לכתוב, המח שלי עובד למצב של ‘הייפר’, שהמחשבות מתחילות לנסוע במהירויות מפחידות, אף רעיון לא נשאר יותר מרגע אחד וכבר הוא טס קדימה, מפנה את מקומו לרעיון או להגיג או למחשבה הבאה, שגם היא נעלמת לפני שאני ממש מספיק לתפוס אותה, ואני מוצא את עצמי מתחיל לראות עוד פרק של ‘האוס’, או של מעוז האסקפיזם הלאומי “השיר שלנו 3″.

בשבוע האחרון מצאתי את עצמי הופך לוואחד צרכן חדשות. כל חצי שעה אני מתעצבן ומחליט שאי אפשר יותר, שהפרשנים המעצבנים כל הזמן רק חוזרים על עצמם ונפוחים מעצמם ומעצבנים נורא. אז אני הולך לחדר, וחוזר לסלון אחרי עשר דקות ופותח שוב את החדשות. כשאני לא בבית אני מרפרש כל חמש דקות את וואינט, ואז את אנארג’י, ואז ליתר בטחון קופץ גם לרוטר ואז קפיצה קצרה לוובסטר, לראות מה הבלוגרים בארץ חושבים על כל המצב המסריח הזה אליו נקלענו.

נראה לי שאנסה, במיוחד בשביל עצמי, לשפוך כאן כמה מהמחשבות שנשארו לקצת יותר מחמש שניות במהלך השבוע האחרון. לא יודע מה יצא ממה שאני הולך לכתוב עכשיו. זה בטח יהיה מפוזר, לא קשור, הזוי, אסקפיסטי, מחובר למציאות. תשארו, אם בא לכם.

האידיוט הלאומי
ביום רביעי האחרון המרכז כולו עמד במקום. אח שלי, שעובד בבניין גבוה על גבול רעננה-כביש 4, התקשר אליי להזהיר אותי לא לחשוב על לצאת מהמשרד, כי הפקקים שהוא רואה דרך החלון מטורפים לחלוטין. אתרי החדשות דיווחו על שני גורמים עיקריים לפקקים – הראשון הוא התרעה על מחבל מתאבד באיזור רעננה-כפר סבא והשנייה היא חייל שנחטף מתחנת אוטובוס בהרצליה. המשטרה חסמה את כל הכבישים ברדיוס של רמת השרון – פתח תקווה לתנועה, בחיפוש אחר המחבל והחייל הלכאורה חטוף.
מה שהסתבר, לפחות לפי אתרי החדשות, היה שלא היה חייל חטוף ולא נעליים. מקסימום איזה אידיוט אחד שאיחר לבסיס וחיפש תירוץ מקורי. “אה, אני יודע!” הוא אמר לעצמו: “אני אעשה כאילו חטפו אותי! אז כולם ידאגו לי ולאף אחד לא יהיה איכפת שאיחרתי!”
טוב, אני מגזים. כנראה שיש עוד כל מיני פרטים מאחוריי הסיפור ההזוי הזה, ואני באמת רוצה ומקווה שאף אדם שפוי בדעתו לא יעשה מעשה כל כך מטופש, אבל עדיין, אני חייב לרגע להיות בוטה. במידה ולא מדובר בבחור עם בעיות פסיכולוגיות, אלא רק באחד שרצה למצוא תירוץ לאיחור שלו או להסיט אליו טיפה תשומת לב:
אתה אידיוט. יותר מאידיוט. מפגר. אני מקווה שתרקב בבית כלא צבאי על כל הדאגה המטורפת שגרמת למדינה שלמה. נשמע מטומטם לגמרי, להגיד כזה דבר, אבל זה נכון. אני אפילו לא מדבר על הפקקים. אני מדבר על ה”אוי לא” שאפילו אני, עם כל הציניות שלי, עשיתי כשראיתי דיווחים על עוד חייל חטוף.

באופן די מוזר,
במעבר חד לגמרי, מתברר שהדבר הזה די מגניב.

אסקפיזם בחסות צבי הנינג’ה.

צביעות
יותר מהכל, תגובות העולם למלחמה הזאת שנחתה עלינו מלמדים על צביעות. לא שזה חדש, שהעולם צבוע בכל הקשור לעולם הערבי, אבל זה עדיין מעצבן. ארצות הברית דווקא יצאה יחסית בסדר בסיפור. אמנם הם מסריחים מאינטרסנטיות, והמסר שהם רוצים להעביר לאיראן הוא די ברור גם לנו, אבל עדיין, לפחות אפשר לדעת שהמעצמה הכי גדולה בעולם כרגע עומדת מאחורנו בקטע הזה, ואפילו שולחת לנו משלוחים חדשים של פצצות חכמות.
שלא תבינו לא נכון. אני שמאלני. יש שיגידו שמאלני מסריח. אבל בשלב מסויים, גם לי מתחיל להמאס. הצעד של החיזבאללה, שפרצו את הגבול, פוצצו שני נגמש”ים וחטפו חיילים שהיו במשימה שגרתית הוא לא פחות מהכרזת מלחמה. אין דרך אחרת להציג את זה.
אם בפעם הקודמת שזה קרה הארץ הבליגה, זה לא אומר שזה צריך להפוך לסטנדרט. ממשלת לבנון לא חזקה מספיק כדי לסלק את החיזבאללה מהגבול? זו לא צריכה להיות בעיה שלנו. אמנם גם אני חושב מדי פעם שהתגובה שלנו חסרת פרופורציות, אבל אז המחשבה הזאת מתפנה ל”צריך לפוצץ אותם פעם אחת, שיפסיקו כבר”. אין מה לעשות. יש גבול לכמה שמדינה אחת צריכה לספוג, ועוד מצד לבנון.
שלא כמו במקרה כזה, בו עדיין מדובר, בסופו של דבר, באותה ארץ – לבנון היא ארץ אחרת, ששוכנת מאחוריי גבול של ממש (לא גדר או קו ירוק). פעילות צבאית מהצד השני של הגבול לכיווננו לא יכולה להתפרש אחרת מאשר הכרזת מלחמה. אם זה היה קורה בארץ אחרת אני בטוח שהתגובה הייתה לא פחות רצינית וכואבת לצד השני.
אבל כל עוד הערבים שולטים בנפט, ואיילי ההון שולטים בעולם ומטרפדים כל נסיון תעשייתי לפתח ולתעש מקורות אנרגיה חלופיים – אנחנו יכולים לצפות פעם אחר פעם מהעולם להתעלם מהמובן מאליו, לראות את הצד השני כקרבן ולהתעלם ממדינה אחת קטנה שאמנם עושה טעויות רבות, אבל בסך הכל מנסה לשרוד.

היה גדול

תערוכת הבוגרים של בצלאל, שחוגג 100 שנות לימוד, בטרמינל הישן בנתב”ג, בהחלט מומלצת לביקור, למרות שיש לה בעיות רבות.
ראשית, היא גדולה מדי. התערוכה מתפרשת על כל איזור ההמתנה והדיוטי פרי של טרמינל 1, וגם על חלקים נרחבים מהקומה התחתונה של ביקורת הדרכונים. למי שלא זוכר איך שדה התעופה נראה – זה שטח עצום. העובדה שהתערוכה לא בדיוק מסודרת לפי מחלקות מבלבלת עוד יותר. אמנם לכל אחת מהמחלקות יש שטח שמוגדר פחות או יותר רק לה (עיצוב תעשייתי במתחם ה-VIP, תקשורת חזותית בג’יימס ריצ’רדסון וכו’), עדיין קיימים מיצגים רבים שפשוט נמצאים במקומות לא מוגדרים בטרמינל. עם משלבים את זה עם מספר המיצגים העצום, מקבלים תערוכה שפשוט אי אפשר לראות ולהתרכז בכולה.
לא היה מזיק לתערוכה הזאת אוצר מקצועי, שהיה מסדר אותה לפי נושאים או לפחות קצת סינון במיצגים (קצת בעייתי לעשות את זה בתערוכת בוגרים, כי הרי כל עבודת סיום צריכה לקבל מקום – מצד שני היו מיצגים רבים גם מצד תלמידי שנים מוקדמות יותר). עוד דבר שהיה משדרג את כל התערוכה הזאת היה יכול להיות קו גרפי מסויים, משהו שהיה תוחם את התערוכה. לחלק נרחב מהמיצגים היו חסרים גם הסברים, והבלגאן הכללי חגג.
ובכל זאת, מדובר בתערוכה מרשימה. יש מיצגים מדהימים, במיוחד מצד המחלקה לתקשורת חזותית ומחלקת האנימציה. אמנם אדם ממוצע יצטרך לפחות שתי גיחות לטרמינל הישן כדי לראות את כל מה ששווה לראות – אבל עקב כך שהכניסה לתערוכה לא כרוכה בתשלום, וגם החנייה לא יקרה במיוחד (עשרה שקלים ללא הגבלת זמן זה בהחלט נחמד) – לא בהכרח מדובר בבעיה.

כשהתותחים רועמים
יצא לי לדבר עם אדם לפני יומיים. אדם הוא הבחור הממש מוכשר שעתיד לצייר את “לחזירים אין כנפיים – הקומיקס”. הוא שאל אותי איך מתקדמת הכתיבה של הקומיקס ובכלל. עניתי לו פחות או יותר מה שכתבתי בפסקאות הראשונות של הפוסט הזה. שאני לא מצליח לכתוב, שכל המלחמה הזאת מבלבלת מדי, וכל המוות הזה גדול ומפחיד מדי. אדם טען שאצלו זה ממש להיפך. המלחמה נותנת לו אנרגיות יצירתיות שהוא לא ידע שיש בו. הוא מוצא את עצמו מצייר יותר ויותר, ומתחיל לעבוד על פרוייקטים ישנים אותם נטש מזמן.
אולי זה די ברור. הכתיבה היא אסקפיזם מוחלט. היא ההזדמנות לעצור הכל, לצאת מהמלחמה ומהארץ ומכל הצרות ולהכנס לעולם שהוא כולו שלך, שאתה יכול לעשות בו הכל. לפעמים אני לא יודע אם זה טוב או רע שבמצב הזה אני לא מצליח לברוח מספיק רחוק כדי להכנס לפאזה הזאת של הכתיבה, האם זה הופך אותי לאנושי יותר, או שהאם, בסופו של דבר, זה רק יהפוך אותי לאדיש יותר, בוגר יותר, כואב יותר.

בימים ההזויים האלה שבכל בית לפחות טלויזיה אחת מכוונת לחדשות הבלתי פוסקות בניסיון כמעט נואש להדביק כל שיגור קטיושה ולהספיק לשמוע את הצפירה המתריעה על הפגיעה הבאה גם אם מאוד רחוקה פיזית נדמה כאילו פוגעת ממש לידנו בבית השכן שגם בו אותו שידור ממש, בימים האלו ממש החיים כאילו מסרבים להעצר. בין ספק דאגה, ספק תקווה ואולי אף ציפיה לאותו צו- 8 שנראה ממש מעבר לאופק אך עדיין מספיק רחוק כדי שלא אוכל להושיט יד ולתפוס אני חוזר מעוד ערב שמוקדש לשתיה שקטה בפאב שמכיל עוד עשרות צווים פוטנציאלים. מבטים שקטים של אנשים שעדיין זוכרים את חווית השירות וגם הם כמוני, רואים את החושך בקצה המנהרה.

בימים אלו אני תוהה כיצד נדמה שכולנו חושבים שאנו חזקים ומנצחים אם שני פנאטיים מצליחים לגרור אותנו, החזקים, היישר אל עזה ולבנון לאחר שנתיים או שש (בהתאמה) שאנחנו אותו עם חזק שהחליט להתרחק מהם. אם נסראלה או חלאד משעל נדמים לכם כאנשים שאינם צופים מראש את תגובתנו אני טוען שאתם טועים. אם אתם טוענים שהפתענו את נסראלה הפעם כשתקפנו את לבנון בניגוד לפעמים קודמות אני טוען שהוא היה מופתע פעמים רבות בעבר אך הפעם לא.

לאחר תקיפות חוזרות ונשנות של החיזבאלה בשנים האחרונות הפעם פתאום הגבנו, נדמה כאילו באמת הפתענו אותם הפעם עד אשר בוחנים את האירועים שקדמו לאותו מבצע חטיפה נועז בצפון. כשבועיים ומעט יותר לפני אותו מבצע נועז בוצע מבצע דומה ואולי נועז לא פחות בהשראת הכוונת והדרכת חלאד משעל מדמשק בביצוע החמאס, תוצאותיו כואבות וזכורות לכולם. כרגע קל מעט לשכוח אבל צה”ל כרגע שוכן במעמקי עזה, למעשה בליל שקדם למתקפת החיזבאלה צה”ל אף העמיק את כניסתו לרצועה במידה רבה. כניסת צה”ל לרצועה נעשתה בדיוק לאחר מבצע דומה לזה ששיגר החיזבאלה כשבועיים וחצי לאחר מכן אך עם תוצאות יחסית קלות יותר. אני טוען שמזה זמן רב נסראלה מנסה לגרור את ישראל שוב לתוך לבנון, בלעדינו זכות הקיום של החיזבאלה כארגון חמוש אובדת. מאז יצאת צה”ל מלבנון גורשו הסורים מלבנון, החיזבאלה נזרק ממרבית עמדות הכוח בממשלה, הארגון נכנס לרשימה השחורה של ארגון טרוריסטי במרבית מדינות המערב והועברה החלטה באו”ם שיש לפרק את הארגון מנשקו. נסראלה מזה זמן רב מנסה לגרור את ישראל לעימות שממנו לא תוכל להתקפל. מבחינתו קרב ארוך ועקוב, גם אם יחריב את לבנון תוך כדי, יעזור לו להחזיר לעצמו את תהילתו כמושיע ההעולם המוסלמי, עכשיו כאשר סדאם נעלם ובן-לאדן עסוק במלחמת קיום פרטית משל עצמו ממתין האיש בעל שיגעון הגדלות הזה לתורו. לצערו לאורך מספר רב של תקריות החל מאותה חטיפת חיילים בשנת 2002 ועד לשיגור האחרון לפני כחודש של קטיושות על ישובי הצפון הפתיעה ישראל בתגובה מהוססת ושקטה יחסית מה שחייב אותו לבצע משהו שעליו ישראל לא תוכל להבליג, לאחרונה גם נחל הצלחה בנושא.
אם כרגע גרמתי לכם לחשוב מעט על הפעולה שלנו בלבנון כטעות או מה שיותר סביר – גרמתי לכם לכעוס עליי שאני מעז לחשוב כך, אני מתנצל. זאת ממש לא כוונתי. הפעולה במסגרת הקיימת היא במסגרת המינון הנכון ובצורה הנכונה, אולי מעט מאוחרת אבל אתם מכירים את המשפט הידוע כך שלא אטרח לכתוב אותו.

מה הסיבה לכל הפוסט הארוך הזה אם אנחנו עושים את הדבר הנכון ?

בימים האחרונים יצא לי לשמוע יותר מפעם אחת אנשים חכמים אומרים שכדאי לנו להכנס קרקעית ללבנון ולסיים הכל בפעולה גדולה ומהירה אחרונה. כנראה הם לא אנשים חכמים אחרי הכל. בשונה מעזה שם התשתית של החמאס אומנם התחזקה אך לא במידה משמעותית ושיטות הפעולה שלו מוכרות וידועות לצה”ל שמרשה לעצמו להלחם קרקעית ברצועה וגם לנחול הצלחה, נסראלה מצפה ומחכה (המילים שלו כפי שהופיעו היום בנאום) למפגש קרקעי על אדמת לבנון.
לאורך השנים האחרונות חיזבאללה התכונן בדיוק לזה. הוכחה לכך ניתן לראות באש העזה והזירות הממולכדות שהוכנו מבעוד מועד וגם גבו מחיר כבד ביום הלחימה הראשון כאשר כוחות צה”ל ניסו באיחור מסויים להכנס לשטח ולחלץ את החטופים לפני שהכל הופך מאוחר מידי. אני מפציר ברמטכ”ל, בעמיר פרץ ובאהוד אולמרט (שכמובן גם קוראים את הבלוג באופן קבוע בזמנים קשים אלו) אנא אל תגרמו לנו לשלם מחיר כבר מנשוא ואל תושיטו לנסראלה את החבל שיציל אותו מהבור העמוק שהוא חפר לעצמו. אל תכנסו שוב לבוץ הלבנוני שממנו יוצאים רק חבולים ופצועים כפי שכולנו כבר יודעים.

עריכה :

היה לינק לבלוג של חייל קרבי שדיי ירד מהרשת אז גם הלינק הורד. בנתיים יצא לי לקרוא עוד קטע שדוגל בכניסה קרקעית כמובן שהדוגמא שהוא מציין (כניסת ארה”ב לעירק) פשוט גורמת לי למרר בבכי. הבחור מתואר כ”מומחה למזרח התיכון” (פשש…), אני שואל איפה הוא חיי והאם ראוי לציין מקום שבו ישנן אבדות אדירות לצבא עצום בגודלו, שכמעט לא מוגבל במשאבים ומקבל הרבה יותר קרדיט מהקילה הבין לאומית מצה”ל ועדיין נכשל.

הוא כנראה גם שכח את העובדה שבמלחמה האחרונה בעירק במהלך כניסת כוחות הקואליציה (קואליציה – מספר כוחות שמשתפים פעולה, בניגוד לצה”ל שפועל לבד) נמנעו מלהכנס לערים ופשוט שעטו על פני שטח מישורי עצום ונחלמו מול צבא ולא מול ארגון גרילה (כפי שכרגע הם עושים קרקעית ונכשלים).

יוסי כסיף שזר שרשרת שירים שהלמה בדיוק רב את מצב הרוח בחמישי בערב, ואלג’יר שרו עתה את “דם על הים”. כמו אבי, גם אני נזכרתי ביובל בנאי, שמוסף “7 ימים” פרסם ב-2002 את זכרונותיו ממלחמת לבנון, ובהם אותו רגע של שבר, כשיצא לאפטר מקו החזית והגיע להופעתם של ה-Boomtown Rats החביבים עליו בתל אביב. “לא תפסתי איך יכולה להיות הופעת רוק בתל אביב בזמן שאנחנו שמה חוטפים”, הוא סיפר. “אנחנו במלחמה, ובינתיים החיים ממשיכים להם. דיזנגוף נשאר, רק לי הוא נראה רכבת לילה לקהיר”. את הטקסט ללהיט הקיץ כתב אהוד בנאי, אבל שתי השורות הראשונות, שאהוד לקח כעצת הכוונה לשאר השיר, שורבטו על ידי שלומי ויובל: “אני כל כך עצוב לי ושמש על העיר, ודיזינגוף נראה לי כמו רכבת לילה לקהיר”. עם השנים והמוזיקה הפכה השורה שמבטאת את הדיסוננס בין השמש והחיים הממשיכים כסדרם לאפלה בלב והמוות שנמצא במרחק של שלוש שעות נסיעה, לדיסוננס אחר – בין המציאות וההרגשה ממנה נכתבה בראשו של אדם יחיד לבין אווירת החופש-שמח-קיץ שחווה קהל רבים שצורח את מילותיה בלי לשים לב לתוכנו של להיט הקיץ האולטימטיבי.

כשהקשבתי לטקסטים ב”האחר” (אלו שנכתבו על ידי סחרוף. פרט אליהם יש שני טקסטים של שטרית ואדף שלא נכתבו מתוך הקונספט הכללי, הטקסט של בארי חזק וקאבר לאהוד בנאי) עלתה בראשי שורה שכתב סחרוף באלבום אחר, 11א’, שלטעמי מתאר יפה את שיטת העבודה שלו: “מגלה כל יום/ שאפשר לחשוב/ בשברי מילים/ בקולי קולות”.

 (פורסם במקור בפורום מוזיקה ישראלית ע”י יעל רגב. הועתק לכאן ברשותה)

לפעמים כל המילים שיש בעולם לא יוכלו לעזור, או להביע, או להסביר. לפעמים הדבר היחיד שאפשר לעשות זה לשתוק.
החדשות פורצות לשידור כל עשר דקות עם דיווחים חדשים. קטיושה בצפת, וטבריה, ופצועים שם וספינה שנפגעה ועוד גשר לבנוני שהופצץ ועוד תגובה אמריקאית שקוראת להפסקת אש. לפעמים נדמה לי שלמרות הכל, החל מיום רביעי בערב אני פועל על הילוך איטי. רואה חדשות ולא כל כך קולט, קורא עיתונים ומבין את המשמעות, אבל לא מצליח לצאת מסוג של אדישות שאופפת אותי, ועצב נוראי.

אני לא יודע מתי יחזור מצב הרוח הציני-בידורי שאפיין עד עכשיו את הכתיבה שלי כאן בבלוג, או בכלל. בימים האחרונים אני זז בין רגשות עזים לבין אדישות טוטאלית. אני מקווה שהמלחמה הזאת תסתיים כמה שיותר מהר, ושימצאו עם מי לדבר ואיך לפתור את זה דיפלומטית, ומצד שני אני מקווה שיפציצו את הבניזונות מהחיזבאללה כמה שיותר מהר, ושבדרך לא ישכחו להפציץ עוד כמה בניזונות מהחמאס. אני רוצה לברוח מכאן, להשאיר את הכאב והשחור מאחורה, ומצד שני אני רוצה לא לעזוב את המקום הזה אף פעם.
אני רוצה לצאת מהבית ולנסוע, אבל בעצם אני מרגיש שאני חייב להכנס למיטה ולישון. אני  עייף אבל לא מצליח להרדם. אני שונא את ההרגשות האלה, ואת המצב הזה.

אני רוצה לכתוב עוד המון, אבל אני יודע שמילים לא מספיקות, וכשמילים לא מספיקות – כל מה שנשאר זה לשתוק.